מישל דה מונטן הפילוסוף היהודי הדגול אמר באחת מיצירותיו "אדם הנושא בגבורה את מחלתו כשהוא במיטתו ינהג באותה צורה גם בהיותו חייל". כך גם בא לידי ביטוי סיפור הגבורה של טל שבת -לוחם ביחידת הקומנדו של חיל הים אשר נפצע אנוש לפני כ-5 שנים בפעולה בבית חנון במסגרת מבצע "ענני סתיו" אשר התרחש לאחר מלחמת לבנון השנייה, לאחר שגלעד שליט נחטף בעזה.
04.11.06 ללא ספק התאריך ששינה את חייו, "הגענו ליעד בלילה למבצע חשאי ונכנסו לבית בן 3 קומות, אני וחברי לצוות ביצענו תצפית מתוך חדר השירותים, פתאום נפלתי אחורה. לא נשמעה ירייה, לחבר שלי לקח זמן להבחין שקרה לי משהו, שאר הלוחמים בבית בכלל לא שמו לב. מסתבר שצלף פגע בי וקיבלתי כדור בעין שמאל שיצא מצידו התחתון של הראש.איבדתי את ההכרה והתחלתי לפרפר, באופן אירוני הפארמדיק הראשון שהגיע לטפל בי, מיכאל, גם גר באשדוד ולמד שכבה מתחתיי בביה"ס. הנשימות שלי היו איטיות ושקטות ומיכאל טיפל בי עם הרבה אומץ ותושייה.
הייתה בעייתיות רבה לחלץ אותי מהבית, השטח ביעד הוא בנוי וצפוף מאוד, תוך כמה דק' נכנס ג'יפ ממוגן להוציא אותי, ומשם פינו אותי במסוק, תוך 50 דק' מרגע התקרית, כבר הייתי בביה"ח סורוקה בבאר שבע, זהו זמן שיא לפינוי שנרשם עד כה".
המצב של טל הוגדר אנוש, הרופאים מהיחידה ששמעו על מצבו קבעו את מותו והחלו בהכנות ראשונות להלוויה.
טל עבר ניתוח ראש קשה שההחלמה ממנו -(אם בכלל) ממושכת וקשה, לאחר שבועיים וחצי שטל מורדם ומונשם, הוא החל להזיז מעט את הגפיים התחתונות .
בסורוקה החליטו להעבירו לבית לווינשטיין -שם ימשיך להיות מחובר למכשירים, אך באופן מפתיע באותו יום טל התעורר והתחיל להגיב באמצעות הידיים. רק אח"כ טל הועבר לבית לווינשטין על מנת להתחיל בתהליך השיקום אשר נמשך שם כשלוש שנים ועד היום הוא ממשיך אותו באופן פרטי.
טל, היום בן 26, החל את דרכו הצבאית כחניך בקורס טייס ואחרי חצי שנה פרש ועשה גיבוש לשייטת ולאחר מסלול של שנה ושמונה חודשים קיבל את ה-סיכה, "סיכת העטלף" אשר חורטת את המוטו "כעטלף המגיח בעלטה, כלהב המבתר בדומייה, כרימון המנפץ בזעם", כבר אז הוא טוען שטיס הרבה פחות משך אותו מאהבה העזה שיש לו לים.
טל למד במקיף ח' במגמה ריאלית, תלמיד מצטיין שדאג לעשות מגיל צעיר כל שלב בחייו על הצד הטוב ביותר עד שזה התנגש מול יום עם גלים ורוח טובה, שם כבר לא הייתה התלבטות "הייתי מבריז משיעורים, לוקח את הגלשן ורץ לים".
טל הינו הבכור, שירה אחותו (24) סרן בחיל הים וגיל (22) בקורס צוערים של בה"ד 1, אמו-שולי ואביו-משה ללא ספק גידלו ילדים לתפארת - טל היה גם אמור לצאת לקצונה שבועיים לאחר הפציעה אך החיים לקחו אותו למקום אחר, "מעולם לא שאפתי לקריירה צבאית אבל רציתי להתנסות בתפקידי פיקוד ולהוביל צוות".
אתה חושב שהמסלול שעברת ביחידה עד לקבל סיכת הלוחם, מכשירה אותך חוץ מלוחם מוכשר ומקצועי גם לימים כאלו?
ברור שיש קשר, המסלול ביחידה הוא ארוך ולא ניתן להסביר אותו פסיכולוגית, אין סוף לקושי, מחשלים אותך לכל אתגר, אתה מסיים משימה ואתה לא מאמין שנשארת אחריה בחיים.

איך היום מתנהל סדר היום שלך?
"היום אני רוב שעות היום בביה"ס "רקאנטי" אשר מטפל באופן ייחודי בפצועי ראש, בביה"ס אני לומד קרוא וכתוב, יש תוכנות שעובדות על זיכרון, התחלתי הכל מהתחלה, אני עדיין לא קורא מהר וקשה לי לראות סרטים עם תרגום, לפעמים מילים קשות לי, אז אני שואל מה המשמעות שלהן, תוך 4 שנים קפצתי מכיתה א' לט' זה לא ייאמן.
עכשיו גם התחלתי לקחת שיעורי גיטרה בשעות הערב, תמיד ניגנתי בגיטרה אבל אחרי הפציעה יד שמאל שלי הייתה קשה ועכשיו המורה עוזר לי לרכך אותה. אני משתדל לעשות את כל הדברים שאהבתי, אני לא מוותר לעצמי על כלום".
מי נמצא לידך ברוב שעות היום?
"אמא שלי שהיא גם אחות במקצועה, מלבדה האחים שלי משתדלים תמיד להצטרף אליי להליכות או ריצות קלות, יש לי משפחה גדולה באשדוד וחברים תומכים, הם גם הפסיכולוגים שלי, אם יש ימים שאני מבואס ועם מצב רוח ירוד אני יושב עם אחד מהקרובים אליי לקפה ומיד מתאזן.
חשוב לי מאוד לרצות את המשפחה, שלא יתאכזבו ממני, אני מרגיש תמיד שיש לי כלפיהם מחויבות, הם כל כך רוצים שאחזור גם לשגרה ואגשים את כל החלומות שחלמתי, אז מבחינתי להגשים אותם זה גם בשבילי אבל יותר בשבילם".
מה עם הצוות, עדיין שומרים על קשר?
"בוודאי, אנחנו עדיין נפגשים ויוצאים לטיולים יחד, אני עוד לא יוצא למועדונים\פאבים, זה כרגע מחוץ ללקסיקון, מאחר והכדור פגע לי בעצבים שנמצאים בחצי הראש השמאלי, החיוך שלי לא זז. עברתי ניתוח לפני חודשיים-וברוך השם הוא הצליח אבל יש לי בעוד חודשיים ניתוח אחרון, שאני מקווה שיחזיר לי את החיוך."
מה התכנון אחרי השיקום?
"אולי אעבור לת"א, בא לי להרגיש את העיר ואת האנשים והחופש יש בה, כמובן לטייל ולראות עולם, לחזור לגלוש, אני מאמין שעוד 10 שנים לא אזכור את התקופה הזו, אומנם קצת מבאס אותי לדעת שכל החברים שלי יסיימו את הלימודים ואף אחד לא יטוס איתי, אבל אני גם מאמין שאלמד מתישהו, אולי אדריכלות פנים".
לא היה פשוט לראיין את טל, במהלך הכתבה הורגש שהוא עשוי לפי מתכון מדויק, כוחות נשגבים, אופטימיות בלתי סופית והמון ענווה וצניעות.
הוא מעולם לא רצה לחשוף את הסיפור שלו בתקשורת, אבל לאחר שיחה מלב אל לב הבין את חשיבות החשיפה שלו, כמה כוח זה נותן לפצועים ומשפחות אחרות וגם לימים שהכל חשוך והאור לא נראה ואנחנו מתקשים למצוא אותו.
היום יש לו תובנות רבות על החיים, הוא תמיד חוזר ואומר "אלוהים לא סתם עזר לי להישאר בחיים, הוא נתן לי את החיים במתנה, השאר זה עליי. אני מאמין שהוא תמיד בוחן אותנו, נותן לנו חצי והחצי השני שזוהי חובת ההוכחה, תמיד עלינו".