שמחה גדולה בלבנו, בכל עת שזוכים לקיים השיעור ביום שני בישיבה בארה"ב, שיעור קדוש במקום קדוש לעם קדוש.
התורה הקדושה מצווה אותנו: "כי תקצור קצירך בשדך ושכחת עומר בשדה, לא תשוב לקחתו, למען יברכך ה' אלוקיך".
ואמרו חז"ל (תוספתא דמסכת פאה): מעשה בחסיד אחד, ששכח עומר בתוך שדהו ואמר לבנו: צא והקרב עלי פר לעולה ופר לשלמים. אמר לו בנו: אבא, מה ראית לשמוח במצווה זו יותר מכל מצוות שבתורה? אמר לו: כל מצוות שבתורה נתן לנו המקום לדעתנו, וזו שלא לדעתנו. והלא דברים קל וחומר, ומה אדם שלא נתכוון לזכות וזכה, מעלה עליו הכתוב כאילו זכה והתורה מבטיחתו 'למען יברך ה' אלוקיך'. המתכוון לזכות וזכה, על אחת כמה וכמה.
מצווה נפלאה היא, מצוות שכחת עומר בשדה. אדם טורח וקוצר בשמחה את פרי עמלו, הזורעים בדמעה ברינה יקצורו, כמה שמחה יש לאדם כאשר רואה תוצאה וברכה מיגיע כפיו. והנה, תוך כדי טרחתו באיסוף העומרים מהשדה, שוכח הוא את אחד העומרים. במקרה כזה, מצווה אותנו התורה הקדושה להתגבר על הנטיה הטבעית לחזור ולקחת את מה ששכחנו בהיסח הדעת, אלא שלא נחזור לאסוף את העומר הנשכח ונניח אותו לעניים. הרי לנו מצווה אחת ויחידה, שכל קיומה תלויה בשכחה והיסח הדעת ואין אדם יכול לקיימה, אלא אם כן בא לכלל היסח הדעת. ואדרבא, אם יתאמץ האדם לקיימה ויתן את דעתו ומחשבתו עליה, לא יוכל לקיימה, שיסוד קיומה ומציאות הווייתה, תלויה דווקא בהיסח הדעת.
לכן, אותו חסיד שמח כל כך שבאה מצווה זו לידו והקריב עליה שני פרים, לעולה ולשלמים.
אכן, מצוות שכחת העומר, יחידית היא ונבדלת משאר המצוות; כל שאר המצוות ומעשים טובים תלויים בכוונת הלב ובמחשבה הטובה. וכבר אמרו חכמים, שמצווה בלא כוונה, כגוף בלא נשמה. המחשבה הטובה וכוונת הלב, נותנים את החיות והשלמות במצוות ובתפילה. מצווה ללא כוונה, מצווה הנעשית בהיסח הדעת, אמנם מצווה היא ושכר יקבלו על עשייתה, אך שונה היא בתכלית ממצווה הנעשית בדעת שלמה ומתוך כוונה, ואם על מצווה שבאה בהיסח הדעת, מקבלים שכר, על אחת כמה וכמה שנקבל שכר על מצווה שבאה מתוך מחשבה וכוונת הלב.
נוכל ללמוד כמה גדולה כוונת הלב ממה שאמרו חכמים: שבע נביאות עמדו להם לישראל, ובהן דבורה הנביאה. ומפני מה זכתה דבורה לנבואה? מובא ב'תנא דבי אליהו' שאמר אליהו הנביא לרב ענן, והלא פנחס בן אלעזר היה בימים ההם, והוא היה השופט והנביא של עם ישראל באותם הימים, ומה טיבה של דבורה שהייתה שופטת את ישראל? אלא כך אמרו, בעלה של דבורה עם הארץ היה, אמרה לו אשתו, בוא ואעשה לך פתילות וקח אותם לבית המקדש שבשילה, ואולי תזכה ויהיה חלקך בין אנשים כשרים שבהם, ותזכה לעולם הבא. וברק היה עושה את הפתילות עבות, כדי שיהיה אורן מרובה. ושם בעלה של דבורה היה מיכאל, ולמה נקרא שמו לפידות? שהיה עושה פתילות עבות שהאירו כמו לפידים. והקב"ה בוחן ליבות וכליות, אמר הקב"ה לדבורה: אתם נתכוונתם לשם שמים, ועשיתם פתילות עבות שיהא אורן מרובה, אף אני ארבה את אורכם בישראל וביהודה ובשניים עשר שבטי ישראל.
הרי לנו לימוד עצום ונפלא! ברק ודבורה לא עשו דבר מיוחד במינו, שהרי לא בנו בניין נאה ומהודר לבית ה', בנין מעוטר בזהב כסף ואבנים טובות, או הקריבו אלף עולות ושלמים. אלא, בסך הכל, הביאו פתילות להאיר בהן את בית השם שבשילה, פתילות פשוטות מפשתן או צמר שהשווי שלהם פעוט. אך ברק ודבורה כרכו בפתילות אלו את כל ליבם, נתנו את כל אהבתם להקב"ה בפתילות אלו. השקיעו מחשבה ושימת לב, כיצד פתילות אלו ירבו אורה בבית ה', וחישבו ודקדקו לעשות את הפתילות הפשוטות שיהיו עבות וטובות ומאירות באור יקרות את בית ה'. ואליהו הנביא מעיד לנו, שהקב"ה שבוחן ליבות וכליות, החשיב כל כך את כוונת הלב וטוהר המחשבה של ברק ודבורה, עד שבשכר זאת הביא אותם לרום המעלה, לקבלת הנבואה ולזכות להאיר את הדרך לי"ב שבטים. כי כה גדול כח המצווה כשנעשית בכוונת הלב ובשלמות המחשבה.
מסופר על אחד מצדיקי הדורות, רבי דוד מלעלוב, זכותו יגן עלינו, שחי לפני למעלה ממאתים שנה, הוריו התגוררו בכפר נידח ומרוחק, אנשים פשוטים היו ועמלו קשה לפרנסתם. כאשר האחים הקדושים, הרבי ר' אלימלך מליז'נסק והרבי ר' זושא מהאניפולי זיע"א, ערכו את גלותם המפורסמת ברחבי קהילות ישראל, נזדמנו ובאו לאותו כפר. נכנסו לבית ומצאו את הילד דוד כשהוא שוהה לבדו בבית, מיד גילו את נשמתו הגבוהה שהיא זוהרת באור יקרות. שאלוהו היכן אביו ואמו? ענה: יצאו לעבודת יומם ובערב יחזרו. כשחזרה האם, באו עמה בדברים האחים הקדושים, ללמוד ולהבין כיצד זכו לבן עם נשמה כל כך גבוהה. ענתה להם האם: דעו, אני ובעלי אנשים פשוטים ביותר, אין בנו חכמה ודעת יתירה, והרי אנו אחד העם בלא שום מעלה מיוחדת. כאשר העמיקו חקור האחים הקדושים, אמרה להם אמו של רבי דוד מלעלוב, אכן, בעלי אדם פשוט ביותר, ואין בו תורה וכשרון כלל, אך יש דבר אחד שהוא נבדל בו ומיוחד משאר בני עירו. כי כאשר מזמר הוא את זמירות השבת ומגיע הוא לחרוז "ויזכו לראות בנים ובני בנים עוסקים בתורה ובמצוות לשמה", הוא פושט את ידיו כלפי מעלה, וזועק מעמקי ליבו לה', בוכה ומתחנן שיזכה לבן כשר והגון. וכל כך מגיעה דבקותו בתפילתו, עד שקרוב הוא לעילפון ולכלות הכוחות ואני מוכרחת מיד להשיב את נפשו. כאשר שמעו זאת האחים הקדושים, מיד נחה דעתם והבינו, מדוע זכו לבן יקר וקדוש זה שהאיר את כלל עם ישראל. כיון שתפילה אמיתית, בכוונת הלב שלמה, יכולה לזכות את האדם להשיג את הדברים הגדולים והנעלים ביותר.

נזכה בעזרת השם, שכל מצוותינו תפילותנו ומעשינו הטובים, יהיו בשלמות המחשבה ובכוונת הלב הראויה ובזה, נזכה לגאולת אמת וישועת עולמים.