עומדים אנו ביום הושענא רבה שהוא גם ערב החג הקדוש, חג שמיני עצרת - שמחת תורה, שבו אנו שמחים ומודים לקב"ה על שזכינו שוב לסיים את התורה הקדושה, וזכינו למחילת עוונות. מובא בספרים הקדושים, שיום הושענא רבה נקרא בשם זה, כיון שנ"א ימים אנו מרבים בתפילה ותחנונים לה', ויום הושענא רבא הוא היום הנ"א, יום החיתום ומסירת הפתקאות. ואנו מתפללים לה' "הושענא" הושע אותנו בנ"א ימים שאנו זועקים אליך. ולכן, כאשר מאמינים אנו ובטוחים שנחתמנו לחיים טובים ולשלום, עושים אנו שמחה גדולה

מובא במדרש (קהלת רבה א, א) על הפסוק (מ"א, ג) ויבא (שלמה המלך) ירושלם ויעמד לפני ה' ויעל עולות ושלמים ויעש משתה לכל עבדיו, א"ר יצחק, מכאן שעושין סעודה לגמרה של תורה, מיד שרתה עליו רוח הקודש ואמר (שלמה המלך) שלשה ספרים הללו, משלי ושיר השירים וקהלת. ומכאן מקור ויסוד  למשתה ושמחה שנוהגים לעשות בשמחת תורה, לשמוח ולהלל לה' על שזכינו לגמרה של תורה (שו"ע או"ח תרסט). ובספר 'בבכורי יעקב' כתב, שיש המזלזלים בשמחה זו, ורעה עושים, וביזוי כבוד התורה גרם שהתורה מונחת בקרן זוית. לכן עיקר העבודה ביום קדוש ונשגב זה, היא, להחדיר בנפשנו כי קיום ולימוד התורה, היא השמחה הגדולה ביותר והתענוג הנשגב שיש  לאדם עלי אדמות, וע"י הכרה וידיעה זו תהא השמחה באה ועולה וממלאת את לב האדם

אמרו חכמים (נדרים פ"א ע"א), אמר רב יהודה אמר רב, מאי דכתי' (ירמיה ט' י"א) מי האיש החכם ויבן את זאת ואשר דבר פי ה' אליו ויגידה על מה אבדה הארץ, דבר זה אמרו חכמים ולא פירשוהו, אמרו נביאים ולא פירשוהו, עד שפירשו הקב"ה בעצמו, שנאמר (שם י"ב) ויאמר ה' על עזבם את תורתי אשר נתתי לפניהם, אמר רב יהודה אמר רב, שלא בירכו בתורה תחילה. ופירש רש"י ז"ל, כשהיו עוסקין בתורה לא היו מברכין לפניה. והדבר קשה מהבין, וכי מפני שלא ברכו ברכה קודם לימוד התורה נענשו בעונש כ"כ חמור, ומדוע הברכה מעכבת כ"כ עד שנגזר מחמת כן עונש כה קשה, ובאף מצוה לא מצינו שהברכה מעכבת כל כך?

והנה כל אדם צריך לחזק בדעתו שכל השפע שבא לעולם הוא ע"י לימוד התורה, ואין קיום לעולם כלל בלי עמל ולימוד התורה, ואם לא בריתי יומם ולילה חוקות שמים וארץ לא שמתי. וכאשר האדם דואג לרוחניות שלו וקובע עיתים לתורה ומחזיק לומדי תורה, בזה זוכה לקבלת השפע והברכה מאת השי"ת. אך אם האדם סבור שאפשר לעולם להתברך גם בלי התורה, עי"כ ח"ו מגיע מצב של אבדה הארץ, ומחמת שלא ברכו בתורה תחילה ועמ"י לא הרגישו שהטוב והשפע האמיתי טמון בתורה, ושזו תחילת הברכה עצמה, וממנה באה ונמשכת הברכה כולה לעולם, לכן נענשו שאיבדו את גשמיותם והארץ נהפכה שממה כמדבר

מובא בטור אורח חיים (סימן תרסט) שביום שמחת תורה רגילין להתחיל לקרוא מיד בבראשית, כדי שלא יהא פתחון פה לשטן לקטרג, לומר, כבר סיימו אותה ואינם רוצים לקרותה עוד, עכ"ל. ונראה לומר עוד בטעם המנהג להתחיל את התורה מחדש בקריאת פרשת בראשית סמוך ונראה לשעה שסיימנו את ספר דברים, ללמדנו, שאין מציאות של סיום והפסקה כלל מלימוד התורה, והתורה היא כדמיון הגלגל החוזר, שאין לו תחילה וסוף, כך התורה הקדושה, אין בה תחילה וסיום, אלא החיוב ללמוד ולהגות בה הוא ללא הפסק ועצירה כלל. מכיון שהתורה היא תורת חיים נצחית, וממנה כל חיות האדם, והפורש ממנה הוא פורש מן החיים, והעוסק בה זוכה לחיים נצחיים. לכן מיד בסיום התורה מתחילים אנו ללא הפסק שוב מבראשית, להוכיח ולגלות שאיננו עוזבים את התורה ואפילו לשעה קלה

וזה מה שאנו מודים ומברכים להקב"ה בכל יום, ברוך אלקינו שבראנו לכבודו והבדילנו מן הטועים ונתן לנו תורת אמת וחיי עולם נטע בתוכנו, והיינו, שע"י התורה הקדושה שהיא נצחית וקיימת לדור דורים, יש לנו יכולת ואפשרות לזכות לחיי עולם, חיים נצחיים שאין להם סוף וגבול. וע"י שנחנך את בנינו וננחיל להם את דרך ה' לעשות צדקה ומשפט, בזה אנו קונים לעצמנו חיי עולם ונצח. וע"כ אנו מוסיפים להתפלל, הוא יפתח לבנו בתורתו וכו' לא ניגע לריק ולא נלד לבהלה, שכיון שאנו רוצים לזכות לחיי עולם נצחיים, ע"כ אנו מבקשים שלא ניגע לריק ולא נלד לבהלה את בנינו ח"ו, אלא כולם יהיו זרע ברך ה' עוסקים בתורה ובמצוות, ועל ידי כך נוכל לזכות לחיי עולם, שמי שיש לו המשך למורשתו ולתורתו, אינו נחשב כמת מן העולם, אלא נחשב בכלל מה שאמרו חז"ל (ברכות י"ח ע"א) שצדיקים לאחר מיתתן קרויים חיים

מספרים חסידים, שפעם נכנס יהודי פשוט אל רבינו שניאור זלמן מלאדי זיע"א, בעל "התניא", ושאלו: מה ענין יום שמחת תורה, ענה לו ואמר: יום שמחת תורה הוא כמו תמצית מרוכזת שמספיקה להמתיק כמו גדולה של מים, כך יום שמחת תורה הוא תמצית השמחה של כל השנה, וממה נמשכת השמחה לכל השנה כולה