משבר הקורונה והגבלות הממשלה הביאו לקריסתם הכלכלית של עסקים רבים, בראשם המסעדות שחטפו אולי את המכה האנושה ביותר לצד אולמות האירועים והתרבות. כל זאת כאשר תמיכת הממשלה נחשבת בעיני רבים למינורית ובמיוחד עבור בעלי העסקים שחודשים ארוכים נאבקים לצוף מעל המים.

במקרה של השף חן זולוטוב מאשדוד, שבשל המשבר נאלץ לסגור בימים אלו את המסעדה שלו צ'ון לי שפועלת בעיר כבר 38 שנים, הגיעו מים עד נפש. הוא החליט יחד עם משפחתו לארוז את הפקלאות ולעזוב את הארץ אחת ולתמיד.

זולוטוב (41), נשוי לשלומית (36) ואביהן של ליהי (13), נועה (7) ויובל (8), שף מוכר וותיק מאוד בעיר. בצעירותו היה השף של האיטלקייה של אידי במשך ובהמשך השף של מסעדת אידי המצליחה והמוכרת. לפני כמה שנים הוא עזב את אידי ופתח מחדש את מסעדת צ'ון לי שהקימה חמותו כאמור לפני שנים רבות.

המחשבה לרדת עם כל המשפחה מהארץ דגרה במוחו של זולוטוב במשך שנים, אולם התנהלות הממשלה במהלך משבר הקורונה וההפקרה שהוא חש מצד הרשויות היו עבורו לקש ששבר את גב הגמל, ולמה שדרבן אותו לעשות את הצעד וכמה שיותר מהר.

לפני כחצי שנה הוא טס בפעם הראשונה לגרמניה, היעד אליו מתכננת המשפחה להעתיק את מגוריה, כדי לבדוק את השטח כמו שאומרים, כשבחודש שעבר הוא שב משם שוב לאחר שכבר החל להכין את הקרקע.

"מצאתי עבודה כשף במסעדה מקומית באזור היער השחור, פתחתי חשבון בנק גרמני והוצאתי תעודת תושבות" – הוא מספר. "בתור התחלה, אני אעבור לשם ראשון כשהאישה והבנות יצטרפו בהמשך ונפתח מסעדה משלנו".

אז מה בעצם גרם לך לקבל את ההחלטה לעשות את הצעד?
"בעיקר ההתמודדות מול הרשויות והבירוקרטיה פה. אני מסתכל על ההתנהלות ומבחינתי היא לא שווה כלום: 38 שנים העסק קיים ואני סוגר אותו בהינף יד ללא שום עזרה מהמדינה שלי, כי הרי בשביל להתקדם פה אתה צריך להיות "בן דוד של" או "אח של", או להפוך שולחן. אף אחדבמדינה שלנו לא באמת פועל למען האזרחים. התקופה האחרונה רק חידדה את הרצון ונתנה לי יותר דרייב, אני רק מחכה לסגור את המסעדה ולעוף מכאן כמה שיותר מהר ולא להסתכל אחורה".

לפי הטון שלך נשמע שהחסרונות בארץ כבר מזמן עלו על היתרונות.
"בחייאת, מה יש פה?! אתה בא נותן למדינה, משלם מיסים, משרת בצבא, נותן ונותן...ומה אתה מקבל?! שחיתות וקומבינות בשפע! אז למה?! בשביל מה?! כדי לחיות במדינה הזאת אתה צריך להיות על 180 קמ"ש ואתה יודע שאם תוריד את הרגל הלך עליך. בשביל מה אני צריך את זה?! בגרמניה הכל יותר רגוע, כולם נוסעים שם על 30 קמ"ש. למה לי להתפשר?"

גם אשתך בתוך הסירה הזאת?
"אני דוחף לזה יותר ממנה. בהתחלה היא לא רצתה לעזוב את הארץ, היא חשבה שנפלתי על כל הראש, אבל היום היא איתי בתוך זה, מבינה שזה הצעד הנכון לעשות".

מה לגבי לתפוס יוזמה ולנסות לפחות לשנות פה את המצב?
"לצערי הבעיה מאוד עמוקה, אני לא מאמין שאפשר לשנות פה משהו. ואני לא מדבר רק על העניין הפוליטי, אני אפילו לא נכנס לשם. המנטליות בארץ היא קשה מאוד. הסיגריות בכל מקום, החוצפה בכביש וכד', כמה אפשר?! אני לא מאחל לילדים שלי את החיים האלה. אישית אני שבעתי מכל זה".

איך באמת הבנות מקבלות את המעבר?
"מבחינתן אנחנו יוצאים להרפתקה. אני לא דואג, אני סומך עליהן שיצליחו להתאקלם כמו שצריך. גיסתי גם גרה שם, ככה שאני מאמין שנסתדר והכל יהיה בסדר".

ובמשפחה שלך מקבלים את המעבר בטוב?
"אחים שלי לא בדיוק רוצים שאלך, אבל הם מחזקים אותי ותומכים בי. ההורים שלי פחות. מבחינתם גרמניה זאת גרמניה אחרי הכל. אמנם זה לא נאמר בקול, אבל אתה מרגיש את זה באוויר. בסופו של דבר הם נאלצו להבין ולשחרר".

מה לגבי הגשמת החזון הציוני, זה לא מדבר אליך?
"אני יכול לומר לך שהייתי האדם הכי פטריוט שיש! מהמקום הזה התגייסתי לצבא כלוחם ואפילו נאבקתי בשיחות עם אבא שלי על זה שהוא היה ג'ובניק. עכשיו גדלתי והפכתי לאבא, ופתאום אני מסתכל ימינה ושמאלה ומבין שאני לא מעוניין לגמור ככה את החיים שלי. לבנות שלי בוודאי לא מגיע לחיות כאן".