קלאודיה ויינשטוק (61) מורה להיסטוריה ומחנכת ותיקה שחינכה דורות שלמים של תלמידים במקיף ז' אשדוד. לפני קצת יותר משנה היא איבדה את בתה מעיין ז"ל בת ה-30 כתוצאה ממחלת הסרטן. החלל העמוק שנפער בעקבות האבדן הוביל אותה מספר חודשים לאחר מכן להתחיל ללמוד ליצנות רפואית ובאמצעותה למלא את החלל ולדבריה גם לקלף את הקליפות שחוסמות את הלב.

מאז ההומור הפך עבורה דרך חיים של ממש ובימי החופש שלה היא יצאה אל לימודי הליצנות ואל בתי החולים, שם היא האירה את ליבם של החולים. לאחרונה היא אף הסבה את מקצועה לליצנית חינוכית וכחלק מהסטאז', היא מגיעה פעם בשבועיים לשמח את התלמידים בבית ספר מוריה בעיר.

"היו לי נגיעות לתיאטרון ומשחק עוד במהלך הלימודים באוניברסיטה, אבל מעולם לא פיתחתי את זה" – היא מספרת. "כשמעיין נפטרה תחושת הריק הייתה עצומה, הרגשתי שאני זקוקה למשהו שירים את השמחה בחיים שלי ואני לא יודעת איך, אבל חזרה אליי המחשבה על הליצנות".

מרגש.
את מרגישה שהליצנות עזרה לך להתגבר על הכאב?
"כליצן אתה הופך להיות הצד הקומי של הדברים, אפילו הנוראיים ביותר, ואתה למעשה נחשף לצד ההומוריסטי של הסיפור. אתה מתחיל להסתכל על החיים בצורה אחרת לגמרי וכבר אין יותר דברים רציניים - הכל שטויות. אז גם החיים נהיים יותר טובים. זה כמובן לא גורע מהכאב שאתה חש בפנים ואפילו אין לזה תמיד קשר. אני בטוחה ב-200% שאם מעיין רואה אותי, היא גאה בי מאוד".

את חושבת שלצחוק ולהומור יש גיל?
"ממש לא. אני לא מרגישה מבוגרת ואף פעם לא הזדהיתי עם הגיל שלי. אני טיפוס כזה. הליצנות באה לי בדיוק במקום. כן אפשר לומר שזה יוצא דופן כי אני המבוגרת ביותר בקבוצה של הסטודנטים לליצנות".

איך זה משתלב עם היותך מורה בבית הספר?
"אני משלבת את ההומור גם במסגרת תפקידי כמורה וצוחקת המון עם התלמידים שלי. בבחינת הבגרות באחת הכיתות שאני מלמדת למשל, הבאתי איתי את האף האדום - רק נכנסתי לכיתה כך וכולם התחילו לצחוק – זה ממש הפיג את המתח מבחינת הבגרות! לדעתי אין יותר טוב מזה".

איך קיבלו את זה החברים והחברות לעבודה? אני מניח שהם היו מודעים לכל התהליך שעברת.
"מקיף ז' בשבילי זה בית וזה הוכיח את עצמו בהמון מצבים במהלך הדרך ובמשברים שחוויתי במהלך חיי, במיוחד כשמעיין חלתה. בית הספר הכיל אותי ותמך בי כשנאלצתי להיעדר בעקבות הטיפולים, וכמובן גם במותה, בימי השבעה, הזמן שאחרי ולמעשה עד היום".

מה את יכולה לספר על לימודי הליצנות?
"הלימודים בסמינר הקיבוצים מדהימים ואני ממליצה לכל בן אדם לעשות זאת ללא קשר אם יש לו שאיפות לעסוק בתחום. זה כלי ריפוי של ממש, מקום לשפוך בו את הכאב, לפרוק, לקלף את הקליפות וללא ספק - לגבור על האגו".

איך החוויה לחזור לבית החולים מסיבות אחרות?
"בבית החולים זה ממש לגעת בכאב, אף על פי שעוד לא התנסיתי בזה כל כך - לקחת את הכאב האישי שלי, לעשות לו מטמורפוזה, להפוך אותו למשהו טוב ולהביא שמחה לליבו של אדם אחר - זו חוויה מדהימה שמביאה איתה אושר וסיפוק עצומים".

מה זו בעצם ליצנות חינוכית?
"המורה שלי טליה ספרא הגיעה למסקנה שכמו שהליצנות מועילה לחולים היא יכול להועיל גם לילדים בבתי הספר – פתאום, אל מול תחושת הניכור והריחוק (בעיקר בתיכונים), יש אוזן קשבת - מעין יצור כזה שיכול לספוג את הילדים ולהראות להם צד אחר. זה רעיון חדשני בעולם החינוך והשאיפה של טליה היא שמשרד החינוך יכיר ברעיון כחינוכי, חשוב ומועיל".

איך זה בא לידי ביטוי במקרה שלך בבית הספר?
"אני בעצם משתמשת בכלים ובטכניקות שלמדתי בקורס הליצנות. השם שלי כליצנית הוא לונה, אני מגיעה בהפסקה, אנחנו משחקים וצוחקים יחד, הילדים משתפים אותי בחוויות, שואלים שאלות ולפעמים אני אפילו נכנסת לכיתות ומשתלבת בשיעורים. יש לזה ערך מאוד גבוה - להוציא ילד צעיר למקום חדש של הומור, קלילות ושמחת חיים במקום שלעתים יכול להיות אפור ומנוכר".

מה הלאה?
"כשאסיים את לימודי הליצנות אני מקווה להמשיך עם זה ביום החופשי שלי עד שאצא לפנסיה וזה יהיה העיסוק המרכזי שלי. אני רוצה בנוסף ללמוד לרקוד פלמנקו ולעשות קצת תיאטרון. בכלל אני מקווה להמשיך ללמוד כל הזמן, זו בהחלט עוד סיבה ומשמעות לחיים".

איזה מסר היית רוצה להעביר לקוראים?
"תפתחו את ההומור שבכם ותתבלו איתו את החיים שלכם. תרשו לעצמכם לצחוק ולשבור את המוסכמות שסוגרות את הלב, שחררו את ההתנהגות הכל כך ממוסדת הזו וזכרו - ההומור משחרר והופך אותנו לבני חורין, על אף הצדדים המאוד כואבים של החיים".