ביולי 1948 הכין דוד שאלתיאל טלה קטן שאותו התכוון להקריב קורבן בהר הבית. הימים היו ימי מלחמת השחרור ושאלתיאל, ששרד מאסר קשה במחנות הריכוז בגרמניה הנאצית, מונה חודשים ספורים לפני כן על ידי דוד בן גוריון למפקד גזרת ירושלים מטעם ארגון ההגנה. הוא לא היה איש דתי, ההפך הגמור, אבל כנראה היה בטוח שיצליח לכבוש את הר הבית בקלות ולהשלים את המשימה שעליה הופקד. הקרבת הטלה הייתה עבורו ככל הנראה הצהרה סמלית על חזרת העם היהודי אל ארצו אחרי אלפיים שנות גלות.

הרבה קורבנות הוקרבו באותה מלחמה אבל לא הטלה הקטן שיכול היה לנשום לרווחה. למעשה, יעברו עוד 19 שנים עד למלחמת ששת הימים שבעקבותיה יחזור העם היהודי אל שריד מקדשו החרב.

פרשת השבוע "ויקרא", שגם פותחת את הספר הנושא את אותו שם, עוסקת בכללי הקרבת הקורבנות לפרטי פרטים, באופן שבוודאי יגרום לצמחונים ולטבעונים שבינינו לנוע באי נוחות. בכלל, חוקרי המקרא סבורים כי ספר ויקרא במהותו הוא ספר כוהני, כזה שנכתב על ידי כוהנים לכוהנים פשוט בגלל שהוא מרבה לעסוק בהוראות ובמצוות של עבודת הקודש שעל הכוהנים לבצע.

מאז חורבן בית המקדש עברה היהדות מהפך. את הקרבת הקורבנות כדרך לעבוד את האל החליפה התפילה שמכונה "עבודה שבלב". מעניין לגלות שעדויות לסוג שכזה של עבודה מוצאים כבר בכתבים של כת היחד מקומראן, שחבריה נטשו את המקדש עוד לפני שנחרב. הם, כפי שמקובל לומר אצלנו, היו "הראשונים לזהות" והעדיפו את התפילה ואת העבודה הפנימית על פני הקרבת קורבנות.

בשנים האחרונות מנסות קבוצות שונות להקים לתחייה את הפולחן שהיה נהוג בבית המקדש ומקיימים מדי שנה טקס סמלי (קצת פחות סמלי עבור הטלה שנבחר) שבמהלכו הם מקריבים קורבן פסח, לצורכי לימוד ואימון לקראת היום שבו יקום בית המקדש. אבל הם לא הראשונים שניסו להחיות את המנהגים הקדומים.

למעשה, לאורך מאות שנים, ניסו קבוצות או אנשים יחידים לחדש את עבודת הקורבנות. כך למשל, בשנת 361 לספירה נראה היה שהנה עם ישראל צפוי לחדש ימיו כקדם כאשר פלאוויוס קלאודיוס יוליאנוס, או כפי שהוא מוכר יותר "יוליאנוס הכופר" מונה לקיסר רומא. הכינוי "כופר" הודבק לו מכיוון שהוא החליט שהנצרות כבר לא תהיה הדת הרשמית וביקש להחזיר אל קדמת הבמה את הפגאניות. כדי להוכיח שהנצרות משקרת ושאלוהים מעולם לא הפר את בריתו עם היהודים וכרת תחתיה ברית חדשה עם המאמינים הנוצרים, הוא החליט להקים מחדש את בית המקדש.

אבל לאלוהים, כך מתברר, היו תוכניות אחרות. יוליאנוס שימש קיסר רק לתקופה קצרה ותוכנית הקמת המקדש מחדש ועימה חידוש הקורבנות, נגנזה.

מה יקרה באחרית הימים כשבית המקדש יקום? האם נחזור להקריב קורבנות או שנמשיך להתפלל? השאלה הזו העסיקה ומעסיקה את הרבנים לאורך הדורות. כמי שמתנזרת מאכילת בשר אני כמובן מעדיפה את האפשרות האחרונה, לא רק בגלל שהשאוורמה היחידה שאני מוכנה לאכול עשויה מסויה, אלא בגלל שהתפילה היא בעיניי סוג של ביטוח ישיר. במקום להיסחב עם טלה מהשוק, להגיע איתו אל הכהן, לחכות עד שיגיע תורכם ואז לכסוס ציפורניים ולהמתין בדריכות עד שתדעו שתפילותיכם התקבלו, אתם יכולים לדבר עם אלוהים בעצמכם. להודות לו, להביע חרטה לפניו או סתם לנהל שיחה קלילה ולא מחייבת, אפילו מהאוטו בדרך לחרמון, בלי פערי תיווך.