וכך ידוע המעשה בבעל ה'ישמח משה' זצוק"ל ‏שהיה מקדושי עם ישראל ובעל ראיה עצומה, כשהלך לרבו הרה"ק ה'חוזה מלובלין' זצוק"ל בפעם הראשונה הייתה קשה לו קושיה, הגמרא (שבת קד) אומרת הבא לטהר מסייעין אותו, והקשה מדוע נאמר בלשון רבים "מסייעין"? היה צריך לומר הבא לטהר "מסיע" לו, שהקב"ה מסייע לו ולא בלשון רבים "מסייעין"?

ותירץ ה'ישמח משה' כאשר הולכים לצדיק, יש כח לצדיק לסייע לו להתקרב להקב"ה, ולכן נאמר בלשון רבים "מסייעין" כי הצדיקים מסייעין להתקרב להקב"ה.

והנה כוחו של רבנו חיים פינטו זצוק"ל הוא מידת החסד, שזוהי המידה אשר הקפיד בה וזרע אותה לדורותיו אחריו, וידוע שכל חייו היו סביב החסד והצדקה. וכבר האריכו בספר הקדוש "כתר קדושה" (שנכתב בהשראת מור אבי שיחי' ובידיעותיו העצומות) על סדר יומו של רבנו חיים פינטו זצוק"ל וז"ל, וכך היה סדר יומו מידי בוקר לאחר תפילת שחרית וכמה שיעורי תורה קצרים, היה פוסע בזריזות לבית העלמין להשתטח על ציון זקנו הקדוש רבנו חיים פינטו הגדול זצוק"ל לשפוך שיח ולבקש שזכותו הגדולה תעמוד לצידו במעשיו במשך היום, משסיים פנה לבית העלמין החדש לציון אביו רבי הדאן פינטו זצוק"ל להעתיר ולבקש שגם זכותו הגדולה תסייעהו במעשיו במשך היום.

וכך סמוך על זכויותיהם וצדקתם של אבותיו הגדולים, חזר העירה והחל במסע מתנות לאביונים. ראשית דרכו פסע לחנות המוכרת דברי מאכל, בהם הזמין יסוד שונים. משם החיש את פעמיו לשוק הקצבים, וביקש שיניחו עבורו כמות מסויימת של בשר ועופות. משם כמידת הצורך הזדרז לבתי מלאכה של אומנים שונים חייטים, סנדלרים, רצענים וכדומה והזמין את הדרוש לו. משכילה מלאכתו צעד לכיכר השוק ושער העיר, שם כשומר הפתח התייצב על משמרתו מידי יום "אורב" לעוברים ושבים ולאורחים חדשים הבאים לעיר. כל יהודי שעבר בסביבתו נדרש לפתוח את ליבו למען עניי העיר, ולהריק מכיסו מתת יד כפי נדבת רוחו.

רבנו חיים היה משמיע באוזניהם דברי מוסר בעניין מעלת הצדקה, פעמים דברי צחות ערבים ונעימים ופעמים דברי תוכחה קשים כגידים, הכל לפי העניין. יהודי העיר התרגלו לעובדה זו וידעו כי עליהם לעזור ולסייע בידו בכל כוחם, בדרך כלל היה נענה בעין יפה ובנפש חפצה כאשר הנותנים יודעים שבנתינתם הם מקיימים את מצות הצדקה בהידור רב, גם ידוע ידעו שעיניו הטהורות של רבי חיים רואות באופן על טבעי, ובכוחם לחדור מעבר למחיצת הגלימה והארנק ולראות מה בתוכו, לפיכך לא קמצו ידיהם אלא נתנו כפי כוחם באמת, איש איש כפי יכולתו.

בחצי היום סיים מלאכתו זו, צרר את כסף הפדיון של אותו היום במטפחת מיוחדת שהייתה לו לשם כך, והחל לסוב בחנויות בהם הזמין בבוקר את המצרכים השונים, לשלם ולאסוף את האוצר.

משכילה החל לצעוד עם שמשו בין בתי הנזקקים לחלק להם את חבילות הסיוע למשפחה, זו לחם וירקות, לזו בשר, לזו גם זה וגם זה, ‏כל אחד לפי איך שרבנו העריך את צרכיה. במקומות שהיה נצרך, היה משאיר בגדים ונעליים או מותיר סכום כסף מזומן הראוי לבני הבית, הכל לפי שיקול דעתו.

והנה חשבנו בדעתנו שדרכו של מו"ר זקננו זצוק"ל הייתה על פי המשנה בפרקי אבות (ג, יב) "הוי קל לראש ונוח לתשחורת והוי מקבל את כל האדם בשמחה" ע"כ. הנה אם האדם היה מתבונן וחושב על העני והנזקקים כאשר באים לבקש ממנו צדקה או גמילות חסדים, כמה קשה היה לו לאותו אדם שבא לבקש ממנו, כמה מחשבות עברו עליו אם ילך או לא, ומתי הזמן הנכון ללכת וכו' עד שגבר על כל הקשיים הנפשיים ובא אליו, אז לא היה דוחה את העני כל כך מהר ובקלות. וזו הייתה מידתו של אברהם אבינו ע"ה (בראשית יח א) "והוא יושב פתח האהל כחום היום". וברש"י לראות אם יש עובר ושב ויכניסם בביתו, כי עבור עניים שאינם מתביישים לבקש אין צריכים לישב על פתח האוהל הם יכנסו ממילא, אבל אברהם אבינו חיפש את האורחים שמתביישים שהוא ימצא אותם ויכניסם לביתו.

וכך היה מו"ר זקננו זצוק"ל מחפש את העניים שמתביישים לבקש צדקה שאין מי שידאג להם, והוא היה אבי יתומים ועניים שדואג ומחפש אותם. וזה פירוש המשנה באבות "והוי קל לראש" תתבונן תמיד על ראשיתו של דבר, כמה טירחה טרח העני עד שהוא בא לפניך, ואז תהיה "נוח לתשחורת" (מלשון א-לי אתה אשחרך) כאשר יבוא לשחר את פניך ולבקש ממך גמילות חסד תהיה נוח לו ולא תדחנו בקש, ועי"ז תהיה "מקבל את כל האדם בשמחה".

ומו"ר זקננו הקדוש זצוק"ל קיים את דברי הגמרא (ערובין פו.) דרש רבא בר מאי "ישב עולם לפני אלוקים חסד ואמת מן ינצרהו" (תהילים סא, ח) אימתי ישב עולם לפני אלוקים, בזמן שחסד ואמת מן ינצרהו. ופירש רש"י אימתי ישב עולם, בזמן שיש בו עשירים שגומלין ומזמנין מזונות לעניים, והם ינצרוהו. מן מלשון מזונות.

זכות מו"ר זקננו הקדוש רבנו חיים פינטו זצוק"ל תגן בעד כל העוסקים במלאכת הקודש, ונותנים מעצמם, מגופם וממונם לקהילת קודש "שובה ישראל", וכל מי שמוסר נפשו שנלך בדרך של אבותינו הקדושים זכותם תגן בעדם ובעד כלל עם ישראל.