"המשכן" הופך בהדרגה להיות המרכז הרוחני של בני ישראל, ואחד מתפקידיו הוא "הקרבת הקורבנות" - המאפשרת לכל אחד לכפר על חטאיו, להביע תודה לאלוהים דרך הקרבת הקורבן וכך לחזק עמו את הקשר. "הקרבת קורבנות" היא תורה שלמה שיש ללמוד אותה לפרטי פרטים ותפקיד הכוהנים המשרתים בקודש הוא להקריב את הקורבן באופן מושלם ולהיזהר מעבודה זרה. אהרון ובניו קיבלו את תפקיד הכהונה מאלוהים לכל ימי חייהם ועליהם לשרת את העם ולהבדיל בין הסוגים השונים של הקרבת הקורבן.

בתורה ישנה הבחנה ברורה בין האדם לבין החיה והבהמה המשמשות כקורבן. האדם נולד "בצלם אלוהים" ויש איסור להרוג אותו. יתרה מזו, בהקרבת הקורבנות ושחיטת חיה יש פעולה המנוגדת לנטייתו הטבעית של האדם, מפני שהמחזה לא נעים במיוחד. כמו כן, רבים סבורים שהחיות סובלות מאוד בזמן השחיטה. התורה מסבירה לנו שישנם כללים ברורים אך לשחוט את החיה בחמלה וללא עינוי מיותר בכל התהליך של "הקרבת הקורבן". תמיד יש לגלות דרך ארץ ומוסריות כלפי כל חיה. כיום, ההתנהגות כלפי בעלי החיים, הובלתם בכלובי ברזל, תנאי מחייה עלובים ומחרידים והתעללות בהם בשוקר חשמלי – היא בזויה.

האדם לא הצליח להשתלט על ייצרו בתעשיית הבשר והרצון שלו לעשיית רווחים גדולים יותר ובכל מחיר. הבערות והרוע חוצים את גבול הטעם הטוב וחייבים להיות מנגנוני פיקוח יעלים ברפתות ובלולים של המדינה ולא לאבד את צלם האנוש בהתנהגות כזאת כלפי החיות. התחלואים הללו לא נרפאו עד היום "והיצר החייתי" באדם יוצא מכלל שליטה לחלוטין. בבריאת העולם אלוהים יצר איזון בין החיה לאדם, שכאמור שולט על היקום ועל החיות.

כשהאדם מפר את האיזון והורג חיות ללא הבחנה "הצד החייתי" שבו מתפרץ ללא שליטה ובתאווה חומרית בלתי נשלטת. האדם אמון לשמור על הטבע ובמקום זאת הוא הורס אותו ורוצח את החיות ללא הבחנה. הנגעים הללו נמשכים עד היום בשיא המרץ ומדינות רבות לא מצליחות לשמור על החיות שלהם ועל יצר האדם. הרשעות של האדם ואטימות הלב של החברה לפעמים גורמת להם לשכוח שהאדם נברא "בצלמו ובדמותו" של אלוהים כדי להיות אדם טוב יותר ולא אדם רשע.

אלוהים קורא למשה בפרשה "מאוהל מועד" ומבקש ממנו שאת כל "הקורבנות" הבהמות, הבקר והצאן יש להקריב רק "באוהל מועד" בלבד ולא תחת כל עץ רענן. אהרון ובניו קיבלו את הכהונה מאלוהים ועליהם ללמוד את תורת "הקרבת הקורבנות", לחלק ולבתר את נתחי הבשר, לברור חלקים שלא אוכלים, לברור את מה ששורפים באש ואיזה חלק נותנים לכוהנים. מטרת "הקרבת הקורבנות" היא לכפר על חטאים, לומר תודה לאלוהים, להביע שמחה וגם לשחרר באותה הזדמנות את "יצר החיה" שבאדם כשחטא בהתנהגות רעה.

עצם "הקרבת הקורבן" "באוהל מועד" מבטאת את נוכחות "צלם אלוהים" באדם, ומלמדת על כך שהוא מודע להתנהגותו הרעה ומביע על כך חרטה. כשהאדם נסחף "לתאווה חומרית" ללא שליטה לתוך עולם אפל וחשוך הוא שוכח את אלוהיו שברא אותו בצלמו. הוא נמשך אחרי "עבודה זרה" ותענוגות החיים (במידה ויש לו אפשרות כלכלית לכך). הוא עסוק בחומר בלבד וכך "הצד החייתי" שבו מתפרץ החוצה וגורם לו לעשות חטאים נוראיים, בעת שהתורה מזהירה אותו לא לעשותם, מפני שהעונש שיקבל יהיה חמור ביותר.

באדם מצויים תמיד שני עולמות: טוב ורע, גן עדן וגיהינום, אור וחושך, שהם אנרגיות חיים וצריך להשתמש בהם בהרמוניה נכונה. אלוהים נתן אותם לאדם כדי לדעת להבדיל בין טוב לרע ולבחור בצד הנכון, בצד של האמת והיושר. האדם חייב להבין מה הם הדברים הרעים שאסור לעשות. את הדם של "הקורבן" התורה אוסרת לאכול מפני שהיא נפש החייה ויש לשרוף אותה באש. כשהאדם מגיע למשכן להקריב קורבן, להתפלל, להגיד תודה לאלוהים או לבקש ממנו סליחה ומחילה על חטא שעשה - בכך האדם משחרר את "היצר הרע" שבתוכו.

כשמקיזים את דמו של הקורבן על המזבח, האדם שרואה זאת מזדעזע בתוכו, ולכן הוא עובר שינוי רוחני. כשהאדם לא מצליח להתאזן בחייו גם לאחר הקרבת הקורבן ומאבד את שיווי משקלו ואין שליטה על התנהגותו הרעה הוא הופך להיות "רוצח" של מוסר הכליות, הכבד והנפש והחברה רואה בו "אדם רע" בהתנהגותו.

האיזון הטוב בזוגיות בין הבעל והאישה כמשפחה טובה נקרא "נישואין מוצלחים". ההצלחה בזוגיות טובה באה לידי ביטוי באיזון הכוחות במשפחה לטובת בנייה ועשייה, וזה סוד ההצלחה של זוג לפעול כיחידה אחת. קשר כזה נקרא "אידיאל", כשהאישה והגבר מודעים ליכולות של הצד השני בכל תחומי החיים וכל אחד תורם את חלקו לשלמות המשפחתית. הנתינה בזוגיות היא ערך חשוב ביותר. קשר כזה שיש בו איזון "אידיאלי" בכוח הזכרי והנקבי היא זוגיות מוצלחת. בני הזוג מגיעים להרמוניה תקשורתית ושילוב כל הכוחות שלהם להצלחה ושפע כלכלי ורוחני. "האמונה באלוהים" כמשפחה רוחנית מחברת את בני הזוג "לאור האלוהי" "והשכינה" שוכנת בביתם.

במצב שבו אין איזון בין הכוחות הללו, המציאות הזאת אינה יכולה להתקיים וישנו הרס מתמשך בין שני הצדדים. הכוחות הקיימים מתנגדים אחד לשני וגורמים לחוסר יציבות כמשפחה, כמו אש ומים או אור וחושך. כדי להתקרב "לשכינה" ולבנות בתוך משפחה "משכן" יש להקריב את האגו האישי ולבנות מכנה משותף של הצדדים. לכל אחד ניתנת הזדמנות להיות אדון לגורלו. כשאדם רוצה להגיע "למשכן" "ולהקריב קורבן" כדי שאלוהים ימחל על התנהגותו ולקבל הזדמנות לתיקון מעשיו - "הקורבן" יתקבל בברכה גדולה מצד האלוהות.

כשאנחנו קוראים את הפרשה ולמדים על המוסר הגבוה שמצופה מכל אחד, עלינו להבין וללמוד "שבהקרבת קורבן" המעשה צריך להאיר ולרפא את החוטא בהתנהגותו ולשנות את מחשבתו, אמונתו ואת הבערות והרשע שהשתלטה על חייו. אם יש סיכוי לרפא את הנגעים שלו ולהביא אותו לשינוי מיוחל הוא לא יאבד את "צלם אלוהים" ששוכן בו. "המשכן" שנבנה "מחוכמת הלב" צריך לתת מענה למקרים כאלו, כשהאדם איבד כך את דרכו.

בכך "המשכן" הצליח לרסן את התנהגותו הרעה של האדם החוטא. כשיש בחברה "חוטא" כזה שלא רוצה להתרפא מהתנהגותו הרעה הוא יכול להפר את האיזון של משפחתו, ילדיו, חבריו והחברה שבו הוא חי. התאווה שלו לעשות רע לא נבלמת. במידה ואדם כזה ממשיך להיות "אדם רע" וללא מודעות למעשיו הרעים, התאווה הזאת מרחיקה ממנו את "צלם אלוהים" והוא צולל לאיבוד הדעת לתוך עולם חשוך, וסופו שישלם על כך מחיר גדול ביותר.