שחר כחלון
11.08.17 / 14:41
להאזנה לתוכן:
נותרתי רעב. אני בטוח שתופתעו מן התגלית המרעישה: ככל שתאכלו יותר, תהיו רעבים יותר! טוב, למען הדיוק, "תגלית" זו אינה חדשה כל כך. גילה עומד "רק" על 3,329 שנים.. על ציר הזמן ההיסטורי-יהודי, שהו אז אבותינו במדבר סיני. בדרכם ממצרים אל ארץ ישראל. פרשת השבוע מפי הרב יוסף מרגליות
במדבר, השמם והצחיח, ניזונו אבותינו מן ה"מן" - "לחם" מיוחד שסיפק עבורם אלוקים ישירות מן השמים, טרי יום יום. וכאן באה ההפתעה: ה"מן" היה מאכל "מרעיב"! כך כותבת התורה, שחור על גבי לבן, בפרשת השבוע.
כיצד יתכן? איך תגרום אכילה לתחושת רעב?
"שובע" במהותו הינו תחושת מיצוי וסיפוק. מאכל נורמטיבי, הגדל מן הארץ, הוא מוגדר ומתוחם במהותו (בטעם, בצורה וכדומה). לכן, בשלב מסוים, ישנה הרגשת סיפוק ושובע ממנו.
לעומת זאת, ה"מן" הינו המזון היחיד על פני הגלובוס שמקורו הישיר הוא מן ה"שמים" הרוחניים, מאת אלוקים. אכילת ה"מן" היוותה 'טעימה' מן העולם הרוחני הבלתי-מוגבל (ה"מן" אף היה 'מחליף טעמים'. ללא מגבלה של טעם מסוים).
'טעימה' כזו, לא תביא לעולם לידי תחושת שובע וסיפוק. כי ככל שנטעם יותר, נחוש יותר בבלי-גבול, ונבין שלא מיצינו ממנו עדיין מאומה.. ה"רעבון" – הכמיהה להיחשף לכך עוד ועוד, לעולם לא תוכל לבוא אל סיפוקה.
מתגרים? רוצים לטעום מן ה"מן"? אין בעיה.. אמנם "מן" גשמי, אין לנו כיום. אך "מן" רוחני, יש גם יש.
דברי חכמה הינם "מזון" רוחני, הממלאים ומביאים את הנפש לידי סיפוק.
חכמות העולם הינם "לחם מן הארץ" - מתוצרת אנושית. החכמה האנושית הינה מוגדרת ומוגבלת, במידה ובתחום-ענין מסוים. לכן, שייכת בה תחושת סיפוק ו"שובע".
אך התורה, שהיא "לחם מן השמים" – חכמתו של אלוקים, הינה טעימה מן עולם הבלי-גבול. התורה היא חכמה אחת שיש בה הכל: חכמה, מוסר, הדרכה, ומה לא?
לכן, התורה היא מזון "מרעיב". לעולם אי אפשר "לשבוע" ממנה. להיפך, ככל שנלמד יותר, יגבר ה"רעבון" להשיג ולהבין בה עוד ועוד.
אני מקוה שהפוסט הזה הותיר אתכם רעבים..
פרשת השבוע: 'עקב'
הדלקת נרות: 19:07
צאת השבת: 20:07
שבת שלום!
בית חב"ד רובע ט'