יום הזיכרון לחללי צה"ל תשע"ד

- אחים ואחיות יקרים,

- לפני דקות אחדות, בהישמע קול הצפירה,

   עצרנו יחד עם העם בישראל את שגרת היום שלנו,

  והפכנו לקבוצה אחת מלוכדת, מאוחדת, ובעיקר  

  עצובה ודואבת.

- שַמְנו בצד את בעיות היום יום, את הויכוחים

  והמחלוקות, וְפינינו מקום לַמועקה של היַגון והכאב

  העמוק. הכאב על אלה שהלכו ולא ישובו עוד.

-  23,169 חללי מערכות ישראל' ובהם 270 בניה

   ובנותיה של העיר שלנו אשדוד, שנפלו על בטחונה,

  שלומה וקיומה של מדינת ישראל.

- אנחנו מרכינים רַאשינו בפניכם, משפחות יקרות,

   ומתייחדים יחד איתכם, עם זכרם של הנופלים.

- המשורר נתן יונתן, מגדולי המשוררים שקמו לנו,

   ובעצמו אב שכול, תיאר את הקושי היום – יומי,

   בַהתמודדות עם האובדן, וכך כתב: "ואני בכל כוחי

  נאחז בְפֶרור הזיכרון, מכַוֶון את הלב למקום שבו

   רְאִיתִיהוּ עוזב בפעם האחרונה..."

- הַזכרון הזה, של הפעם האחרונה, שבה ראיתם את

   הבן, את הבת, נותן מעט מושג, על משמעות

   הזיכרון עבורכם, משפחות יקרות.

- זיכרון יום – יומי תמידי, מלווה בכאב עמוק.

- כאב קבוע, שלא משתנה מיום זה ליום אחר, שאינו

   מוגבל ליום הזכרון, כי עבורכם – כל יום בשנה הוא

   יום זיכרון.

- כי כל יום בשנה אתם זוכרים את הפעם האחרונה

   שֶרַאיתם אותם.

- כי כל יום בשנה אתם זוכרים את אותו רגע מר

   ואכזר, שבו שמעתם את הדפיקה בדלת.

- הרגע שבו השתנו חייכם, שלא ישובו עוד,

   כפי שהיו בעבר.

- והיום, ביום הזיכרון, אנחנו רק רוצים לחזק

   אתכם, לבטא במעט, את תחושת שותפות הגורל,

   וההזדהות של העם כולו – עם הכאב שלכם,

   משפחות יקרות.

- ויותר מכך, לוודא שאנחנו גם מַפנימים, את גודל

   החוב, שאנו כולנו, כחברה בישראל, חבים לכם –

   בני משפחת השכול.

- אתם שילמתם את המחיר הכבד ביותר, את

   יקירכם – יקירנו, שֶבזכותם – אנחנו כאן, בזכותם

   – אנחנו עם חופשי בארץ מולדתוׂ.

- רק לפני שבוע ציינו את יום השואה, וכולנו

   מבינים, מה המשמעות, של להיות יהודי – ללא

   מולדת, ללא צבא, וללא הגנה.

- אבל אחרי שיש לנו מדינה, והיא כבר בת 66,

  האם אנחנו מבינים את המשמעות העמוקה שלה,

  עבורנו? עבורנו כעם יהודי כמובן? עם שאינו ככל

  העמים, שגורלו תלוי מנגד מזה אלפי שנים?

- עם שמצד אחד – הינו מהעתיקים מבין כל העמים – אם לא העתיק שבהם, ומצד שני – עם שעדיין נאבק על שלומו, בטחונו וקיומו, ועל הזכות למדינה משלו. בעולם – מול אנטישמיות ההולכת וגואה, ובארץ – מול אויבים המאיימים להשמידו, אויבים מקרוב, ואויבים מרחוק.

- ומי כמונו, יודע זאת?

מי כמונו, כאן באשדוד, יחד עם תושבי דרום הארץ, המקבלים, מדי פעם, תזכורת לַמציאות העגומה הזאת?

- מציאות עגומה ומורכבת, שעם חלוף השנים,

   רק נעשית עוד יותר מסובכת ומורכבת.

- במלחמת העצמאות, נאבקנו על הקמת המדינה

   מול הצבאות של מדינות ערב, שהקיפו אותנו.

- מלחמות – סיני, ששת הימים, יום הכיפורים,

   היו סְבַבִים חוזרים מול אותן מדינות, או חלק מהן.

- ואח"כ – נכנס המרכיב הפלסטיני, שגם גרר אותנו

   למלחמת לבנון הראשונה,

- ובהמשך – החיזבאללה ומלחמת לבנון השנייה.

- וברקע – הסכמי השלום עם מצרים וירדן, הסכמי

   אוסלו והקמת הרשות הפלסטינית, אינתיפאדות,

   ופינוי עזה וגוש קטיף.

- ואז – הופעת החמאס, עם הפיצול בינו לבין הרשות

   הפלסטינאית, ותחילת עידן הרקטות והטילים על

   ישובי הדרום, שעדיין לא הסתיים, ועידן האיום

  הגרעיני באיראן – הנמצא בעיצומו.

- ובמקביל – הזעזועים הפוליטיים והשלטוניים,

   במדינות ערב, שגם הם בשיאם, עדיין לא הבשילו,

   ואין לנו מושג כיצד, יסתיימו. לא במצרים, לא

   בסוריה ולא בלבנון.

- ואם לא די – בכך, בכל המורכבות הזאת, התווסף

   לאחרונה, הפיוס בין הרשות הפלשתינית לבין

  החמאס, שעפ"י הרושם, גם איננו מבינים עדיין

   את המשמעות האמיתית שלו.

- אכן, איננו עם ככל העמים, ואיננו מדינה ככל

   המדינות. אין עוד עם או מדינה המתמודדים עם

   מציאות כל – כך בלתי אפשרית, כפי שאנחנו

   מתמודדים במדינת ישראל?

- וחרף כל זאת, למרות הקשיים, למרות

   ההיסטוריה הפתלתלה ורדופת המהמורות, מאז

   הקמת המדינה, למרות הכל – בנינו מדינה

   לתפארת. עם הריכוז היהודי הגדול ביותר מאז

   ומעולם, מימי בראשית והתנ"ך, ועד ימינו, עם

   עוצמה צבאית, כלכלית, מדעית וטכנולוגית. עם

   פריחה תרבותית, דתית ורוחנית, חסרות תקדים.

- נכון, גם עם בעיות וקשיים, עם מחלוקות ושסעים,

  חברתיים ותרבותיים, עם פערים חברתיים,

  ואי – שיויון. לא הכל ורוד, ולא הכל מושלם,

   ואתגרים רבים עדיין ניצבים לפנינו.

- אבל, דווקא היום, בשיא הַיגון והצער, על אובדן

   הבנים והבנות. דווקא היום, אנחנו צריכים להיות

   מפוייסים עם עצמנו, להפסיק עם ההלקאה

   העצמית הבלתי פוסקת, עם אווירת הַנֶכַאִים שמדי

   פעם, משתלטת עלינו.

- דווקא היום, ולכבודם של הנופלים, לכבודם של

   הבנים והבנות – שֶבזכותם אנחנו יכולים להיות

   גאים במה שבנינו ויצרנו, חרף כל הקשיים, ורק ב

   – 66 שנים. דווקא היום – עלינו להיות  גאים

  במדינה שלנו. בהוויה היהודית הלאומית שנוצרה

  כאן. בַניצחונות וְבַהישגים.

  בַזכות לחיות בְדוׂר שבו  מתגשמות תקוות,  

  ומתגשמים חלומות בני אלפי  שנים.

- אם נדע להפנים את ההרגשה הזאת, את אווירת

  הפיוס העצמי הזאת – יהיה לנו הרבה יותר קל,

  כעם וכחברה, להתמודד עם האיומים והאתגרים

  שלפנינו, הביטחוניים והחברתיים. הביטחוניים –

  כי למרות חילוקי הדעות בינינו, ישנה הסכמה

  רחבה על כך, שאנחנו בודדים, שאיננו חברים בשום

  ברית צבאית, לא ביקשנו ולא קיבלנו מעולם

  חיילים של מדינות אחרות להגן עלינו, תמיד היינו

  לבד, ותמיד ניצחנו, למרות הבדידות הזאת.

- גם תמיד שאפנו לשלום, וחתמנו על הסכמי שלום,

  ע"י ממשלות שלא נחשבו כחלק ממחנה השלום,

  ואנחנו בעיצומו, או שכבר לא בעיצומו, של משא

  ומתן לשלום. ולמדנו, שהכל שברירי, ובאחת כל

 הסכם עלול להתפוגג כלא היה.

  אז עלינו, להמשיך במאמצי השלום, כי השלום הוא

  הכל, ואין לו תחליף.

  אבל לא מתוך לחץ ופאניקה ואווירת נכאים, אלא

דווקא ממקום של עוצמה ופיוס פנימיים, והבנה, שמדובר בתהליך ארוך, ומורכב, שדורש הסכמה רחבה, ואסור לנו בשום אופן לטעות בו.

ומול האתגרים החברתיים – להמשיך ולבסס את הערכים הדמוקרטיים, להגביר את השויון ולצמצם את הפערים, להשלים ולקבל בסובלנות את השונה, את החלש ואת המיעוט. לכבד את הזולת ואת תרבותו ואורח חייו – וגם כאן, להיות מודעים לַהישגיםולְכִּברַת הדרך הארוכה שעשינו, ושאנחנו עושים בשנים האחרונות, מאז המחאה החברתית, וממש בימים אלה, בַניסיונות ליצור חברה שויונית וערכית יותר, למרות, שעבודה רבה עוד לפנינו.

- בגישה הזאת, שבה אנחנו מודעים להישגים, לעוצמות, ולהצלחות, בבואנו להתמודד עם הבעיות, הקשיים, והאתגרים – אנחנו גם מכבדים את זכרם של הנופלים, ומוקירים את תרומתם, שֶמותַם לא היה לשווא, וגם מבטיחים התמודדות טובה יותר בעתיד.

- יצחק רבין זכרו לברכה, תיאר את גודל האחריות שהוא חש כראש ממשלה, וכך אמר: "מדינה שדורות של יהודים חלמו עליה, אלפים רבים שילמו בחייהם כדי להקים אותה, אלפים נוספים מבנינו ובנותינו נפלו על הגנתה ובטחונה, ומיליוני יהודים מבקשים לראות בה את מולדתם וביתם.
שום דבר, אינו יקר כמו הפיקדון הזה. תלויים בו חיים ומוות, קשורים בו גורלם של בנינו ונכדינו והבאים אחריהם. זהו נכס של עם, שחי אלפי שנים, ורוצה להמשיך לחיות".

- כך הרגיש יצחק רבין, כלפי הפיקדון היקר, מדינת ישראל, שאזרחי המדינה הפקידו בידיו.

- אבל האחריות לשמירת הפיקדון היקר הזה, אינה רק של ראש הממשלה. האחריות הזאת מוטלת על כל אחת ואחד מאיתנו.

- ונוכל לממש את האחריות הזאת בצורה יותר טובה, אם נראה גם את חצי הכוס המלאה.

- לכבודם של הנופלים, הבנים והבנות, שנתנו את חייהם למעננו. ואיפשרו לנו להגיע להישגים המדהימים האלה.

- והיום אנחנו זוכרים אותם, וזוכרים – באהבה רבה – אתכם, משפחות יקרות, הנושאים את משא

   הקורבן שלהם – יום יום, שנה אַחַרי שנה.

-  ליבנו איתכם, ורַאשנו מורכנים בפניכם, בתפילה

  משותפת – " שלא ישא עוד, גוי אל גוי חרב, ולא

  ילמדו עוד מלחמה".

- יהי זכרם של הנופלים שמור בליבנו – לעד.