במשרד של האחים נסים וראובן יחזקאל, בבית כ.נ.ר באשדוד (צומת בני ברית/ האורגים), השולחנות עמוסים בדפים מצהיבים, גזירי עיתונים, גיליונות שלמים, תמונות ישנות, מכתבי תודה והערכה, תיקיות מלאות ועמוסות. באלבומים ועל הקירות יש הרבה מאוד תצלומים מימים עברו, המתעדים את המשפחה עוד מהימים בעיראק, דרך תחנות החיים הרבות פה בארץ.

בחדר הקטן ובמחסן הסמוך נמצא אוצר בלום, ממש כך, ארכיון של ממש על תולדות העיר אשדוד מאז ימיה כמעברת עולים קטנה בחולות. לא רק של אשדוד, כי אם גם של ישובים וחבלי ארץ נוספים. תחושה לא פשוטה מכרסמת מיד. הפער בין העושר ההיסטורי שנמצא בחלל האוויר ובין השורות לבין המצוקה אליה נקלעו האחים זועק. המועקה איננה מרפה, הלב נחמץ.

נסים יחזקאל היה העיתונאי הראשון באשדוד. הוא ואחיו, ראובן וכדורי, הוציאו את העיתון הראשון בעיר, "רמזור הדרום" שכיסה את אשדוד ואת האזור. זאת היתה תחילתה של קריירה תקשורתית מפוארת שבה השתלב גם בנו של נסים, גיורא, כצלם טלוויזיה. אלא שבשנים האחרונות הגיעה ההסתבכות הכלכלית שהביאה אותם לסף השוקת השבורה.

מי לא מכיר את האחים יחזקאל מאשדוד ואת המבנה שלהם באזור התעשייה – בית כ.נ.ר, הנקרא על שמם - כדורי, נסים, ראובן? אבל לא רבים יודעים עד לאיזה מצב מביש הם הגיעו. אותו מבנה שהקימו בעבר לצורך הקמת אולפני צילום וטלוויזיה, שסימל את הצלחתם ועלייתם, הוא זה שבו הם מצויים כיום בצרה צרורה עד מעל לראשם. עד כדי כך הגיעו הדברים לידי זה שהאחים, משפחותיהם וחלק מילדיהם, עברו להתגורר במבנה וכעת הם עלולים להיזרק ממנו אל הרחוב. בפעם הראשונה הם מדברים בגילוי לב, על סיפור עלייתם ונפילתם.

הלב כואב

נסים יחזקאל ואחיו ראובן, אינם רוצים להצטייר כמסכנים. יש להם מלה ויש להם מוניטין. יש להם גם ילדים ונכדים שנולדו וגדלו בעיר הזאת. אבל היום הם לא מתביישים להודות שהם מתגוררים בחדרים של 20 וכמה מטר וגם אותם הם עלולים לאבד. "אל תשליכונו לעת זקנה", מבקש ראובן בשקט. "אחרי כל מה שעשינו לעיר הזאת, נתנו ותרמנו כל כך הרבה. מה לא עשינו? כתבנו, הפקנו, צילמנו, הוצאנו אלבומים, מפה ראשונה של העיר, סרטים על העיר, מה לא? היינו נאיביים, לא ביקשנו דבר והנה היום העיר שלנו לא מחזירה לנו.

"איפה נישן? איפה נגור? אם יסגרו לנו את המקום, ניזרק לרחוב. הגיע לאשדוד דור חדש שלא מכיר אותנו, אולי מישהו רוצה ברעתנו, אינני יודע. כאילו מתעלמים מכל מה שעשינו פה. לפעמים נדמה לי שחמישים ושש שנות עשייה הלכו לריק. זה כואב".

מה שאומר ראובן מתקשר לנפילה הכלכלית שלהם. אבל לא רק היא. לאחרונה מנהלת עיריית אשדוד משפט מול האחים יחזקאל בגין הקמת אכסניה באחת הקומות בבית כ.נ.ר ללא רישיון עסק, על אף ששילמו היטלים למיניהם ורצו מפקיד אחד למשנהו. גלגלי הבירוקרטיה מאיימים להפילם במכה ניצחת ארצה. אם יוחלט לסגור את האכסניה הם לא רק יאבדו את מעט הכסף שנכנס אליהם לקופה המצומקת, אלא את מקום מגוריהם הנוכחי.

"עד לאחרונה הייתי אומר למי ששאל לאיפה נעלמתי, שעברנו לגור בשכירות ברובע ד'", מגלה נסים. "הנה, אתה רואה את התמונה הזאת?", הוא מצביע, "זאת הוילה שבנינו ב-י"א. בגלל החובות שנקלענו אליהם, מכרנו ועברתי עם האשה וחלק מהילדים, שהם גדולים בעצמם, לחדר קטן באכסניה פה, בבית כ.נ.ר. זאת האמת, אני צריך להסתיר אותה?".

את תחילת הדעיכה של עסקיהם, מסמנים האחים יחזקאל ברכישת ניידת השידור החדישה בשנות ה־90. "בנינו ניידת מאוד יקרה עם מיטב הטכנולוגיה של אז, ניידת לצילום לטלוויזיה הישראלית וללקוחות נוספים", אומר ראובן. "אבל אז העבודה התחילה לרדת ונוצר חוב. חלק גדול מהצילומים והכתבות שלנו עשינו ברצועת עזה ועם היציאה משם והפינוי אפשר להגיד שקרסנו. התרסקנו. הריביות והאינפלציה הרגו אותנו".

נסים: "יש לנו שני כונסי נכסים על הראש, את מרבית החובות לבנקים כבר שילמנו אחרי שגם אני וגם ראובן מכרנו את הבתים שלנו ועברנו לגור באכסניה. כדורי נכה צה"ל, בינתיים עוד נשאר בבית שלו. מתוך 11 מיליון שקל חובות, נשארו שניים. אבל הבעיה העיקרית עכשיו זאת הסכנה שהעירייה תסגור לנו את המקום. המתח הזה גרם גם לכך שמצבי הבריאותי התרופף".

בין לבין הם לא נחים. פה נכנס דייר, שם אחד אחר מגיע לתקן דבר מה בבניין. כנראה שלא כך הם תיארו להם שיבלו את העשור השמיני לחייהם. למרות הכל הם משתדלים להביט קדימה ולהתנחם כמובן בנכדים ובמשפחה וגם נאחזים בעבר.

מבגדד לאשדוד

קצת סדר לגבי משפחת יחזקאל: נסים הוא הבן הבכור, בן 78, מעין מנהיג ודובר המשפחה, נשוי לכרמלה ולהם חמישה בנים ובת ו־13 נכדים. הוא הנציג, הדובר, המנהיג. ראובן, בן 75, אב לשלוש בנות וסב לחמישה נכדים. כדורי, שנשאר מאחורי הקלעים, הוא בן 73 ולו שני בנים ובת וארבעה נכדים.

הם היו תשעה אחים. שלמה נפטר לפני שנתיים ממחלה קשה בגיל 56, כרמלה נפטרה לפני כ־15 שנה מסיבוך רפואי. בנוסף ישנן: דבורה, אביבה, תקוה ושולה.  האם, נג'יה, הלכה לעולמה לפני קצת יותר משנה. "מותו של שלמה שבר אותה לגמרי", אומר נסים. האב, גורג'י נפטר מזמן, ב־1955 כשהיה בן 44 בלבד. היום מוכרים האחים את דירת האם בבני ברק במסגרת הניסיונות להיחלץ מהחובות.

משפחת יחזקאל הגיעה ארצה מבגדד שבעיראק במהלך שנות ה־40. לאחר נדודים ופרק של כמה מבניה בקיבוץ שדה נחום, הגיעו למושב גבעתי והקימו משק חקלאי. עם מות אבי המשפחה, גורג'י, נפל נטל הפרנסה על הבן הבכור, נסים. הוא היה צריך להיות אחראי לשמונת אחיו, לאמו ולסבתו.

"אבא היה אדם מאוד בריא וחלה במחלת כליות שלא היה לה מרפא אז, כל ארבעה חודשים הייתי יורד עם המגפיים מהרפת לבית החולים קפלן ותורם מנת דם", מספר נסים. "באחד הימים אבא קורא לי לחדר. ביקש שאשב לידו במיטתו. 'אני מבקש מימך סליחה, בני', הוא אומר לי. ואני לא מבין. 'זוג מתחתן, בעל ואשה יכולים לחיות מסיר – קטן או גדול, מה שיש. אבל אני, משאיר לך 12 פיות שאתה צריך להאכיל וזה מה שמונע ממני למות בשקט. הגעתי למסקנה שאלוהים חנן אותך בראש על הכתפיים. אמרתי 'אבא, אל תדאג'. הוא אומר לי 'אם תצטרך להפסיק את לימודיך כדי לכלכל אותם, תפסיק אבל תדאג שאחיך ימשיכו ללמוד, ימי ספורים'. לא עברו שעות רבות והוא החזיר את נשמתו לבורא.

"הוא היה הנפטר הראשון במושב, לא היה עוד בית עלמין אפילו. התחילו להגיע לשבעה מכל המשפחה המורחבת מכל הארץ. למדתי בתיכון בבאר טוביה והבנתי שזה נגמר. התחלתי לחפש עוד מקורות פרנסה. נעניתי לקריאתו של דוד בן גוריון לרדת דרומה להתיישבות החדשה. לקחו אותי כמדריך חברתי במושב יכיני. מושב של עולים מתימן. כל שורה חמולה אחרת והם נלחמים אחד בשני. אמרתי להם 'בואו תחיו בשלום יחד'. ראיתי שבכל שבוע מגיע נציג ממחלקת ההתיישבות בסוכנות והוא למעשה מסכסך ביניהם. יום אחד נמאס לי. עליתי איתם לירושלים כשהם בבגדי חג. הגענו ונעמדנו מחוץ למשרדי הסוכנות. יצא משם אחד בשם קלדרון, סגן מנהל מחלקת ההתיישבות ואומר לי: 'אתה, יחזקאל, מביא אותם להפגין מולנו'? אמרתי לו: 'קלדרון, כבד את בני עמך'. הוא אומר לי: 'אתה יודע שאתה מפוטר עכשיו'? אני משיב לו: 'לא חשבתי אחרת, אבל אני אח לשמונה ילדים, ללא אבא, ואני יודע איפה הנעל לוחצת ואתה דורש שאני כאילו ארמה אותם'? אפילו כוס מים לא הגישו להם.

"לא שמתי לב שאדם בשם אהרון גבע עמד מהצד ורשם את כל ההתרחשויות. בסיום נתן לי פתק ואמר לי שהוא כתב 'מעריב'. חזרתי למשק שלי בגבעתי ואמרתי לעצמי, 'נסים, משהו פה לא בסדר'. לפני שהגעתי הביתה אני פותח את הפתק ובו אני נקרא להגיע לעורך העיתון. באתי, הכניסו אותי לעורך ומייד הוא שאל אותי 'יחזקאל, כמה אתה רוצה לחודש'?. זאת בעצם היתה תחילת דרכי העיתונאית והשנה היתה 1958. הייתי כתב מעריב בדרום והסיפור הראשון שלי על העגבניות שגידלנו במושב. שר החקלאות באותה עת, משה דיין, החליט שהזן שגידלנו לא מתאים ובמושב חרשו לנו את השטח. אלא שהכתבה ירדה בסופו של דבר בגלל לחצים. מעריב ישב בצמוד להתאחדות מגדלי הירקות".  

מאז אותו יום נסים יחזקאל ובהמשך משפחת יחזקאל הפכו למעצמת תקשורת. באותה שנה החליט נסים לעזוב את המושב. הוא וחלק מאחיו השתקעו באשדוד. הוא התגורר עם רעייתו כרמלה ובנם התינוק, גיורא, ברחוב קיבוץ גלויות באשדוד הקטנה שמנתה בקושי כמה מאות תושבים. "השארנו שני משקים במרכז הכפר, המשקים הכי יפים, עם הבגדים והכל, לא מכרנו ולא כלום. לקחנו מעט דברים ועזבנו. מה ששבר אותנו היה שהמושבניקים חרשו לנו את השדה ופעלו נגדנו".

העיתון הראשון

בראשית שנות ה־60 הקים נסים את העיתון הראשון באשדוד והסביבה "רמזור הדרום" (הגיליון הראשון נקרא "רמזור אשדוד"). המערכת והדפוס פעלו מתוך אחת "ה"קליפורניות" – הצריפים הראשונים ברובע א'.

נסים היה העורך והכתב הראשי, ראובן כתב וצילם, כדורי גם כן. תוך כדי עלעול בגיליונות ישנים מראה נסים כתבות על הקמת הנמל, על האסיר יוסף טחן מאשדוד שמת לאחר מכן בכלא המצרי ועוד שלל חומרים וחשיפות. העיתון המשיך לפעול עד ראשית שנות השמונים אך במקביל, כבר מסוף שנות ה־60, החלו האחים לעבוד ככתבים וצלמים פרילנסרים עבור הטלוויזיה הישראלית. הם חרשו את הארץ והביאו סיפורים מכאן ועד להודעה חדשה. מכתבי ההוקרה וההערכה הרבים שברשותם יכולים להעיד על כך.

בין לבין לא זנחו את הזירה המקומית ומלבד הוצאת המקומון שלהם, התמקדו בנוסף בעשייה תיעודית: הכנת חוברות חגיגיות לרשויות מקומיות, אלבומים, סרטים והפקות. לא פלא שהארכיון שהצטבר אצלם גדול וחשוב. אולי מישהו פעם ירים את הכפפה וישתמש בחומרים לטובת הנצחתם של אירועים חשובים, או סתם הווי ואורח החיים במדינת הצעירה והמתפתחת.

לאורך השנים נפגשו עם ראשי המדינה ותמיד שמרו על היושר המקצועי ועל הענווה. "לא פעם כשראיינתי דמות כזאת או אחרת, הייתי חס עליה ומוותר על הסקופ כדי שאותו בן אדם לא יסתבך בגלל מה שאמר או יגרום נזק ועוול לציבור", מספר נסים.

בשנת 72' פתחו האחים יחזקאל את אולפן הטלוויזיה הראשון באשדוד. מידי מוצאי שבת הם היו מקרינים ברחוב רוגוזין יומני חדשות שצילמו במהלך אותו שבוע. יומני החדשות הללו הפכו לשם דבר שוותיקי העיר זוכרים היטב. באמצע שנות ה־90 בנו את ניידת השידור החדשה ב־720 אלף דולר ושיעבדו לטובת העניין את בתיהם. גיורא, בנו של נסים, שהפך גורם דומיננטי כצלם, הלך והתפתח יחד עם אביו ודודיו. ההוצאות היו גדולות ובראשית שנות האלפיים העבודה הצטמצמה, ההכנסות פחתו וההוצאות תפחו וצברו ריביות.

"צרות עין של אנשים הפילה אותנו", אומר ראובן. "כנראה גם שלא ידענו לעמוד ולדרוש מה שמגיע לנו. בשנת 2000 ירדה לנו העבודה ב־80 אחוז. את הניידת פירקנו לחלקים, לא היה מה לעשות איתה. חיפשנו מקור פרנסה, גיורא בני יצא לעבוד כצלם עצמאי ובימים אלה הוא מצלם סרטים ותכניות. סגרנו קומה בבית כ.נ.ר שעמד כשלד מאז 1974 ופתחנו בו משרדים. מאוחר יותר פתחנו פה את האכסניה ועברנו לגור בה.

"56 שנה עבדנו ונותרנו רק עם הבניין", אומר נסים בעצב. ראובן אומר: "לפעמים אנחנו לוקחים את קצבאות הזקנה שלנו כדי לעמוד בתשלומים". נסים: "אנחנו בחשש כבד שנאבד גם את מטה לחמנו שנותר ואת מקום מגורנו, אבל תמיד נשארנו שלושתנו עם חשבון משותף, תמיד יחד". ראובן: "אם העירייה תסגור את האכסניה לא יהיה לנו איפה לגור".

מה אתם רוצים להגיד לתושבי אשדוד?

נסים: "אנחנו מרגישים שהעיר לא מחזירה לנו. עשינו לעיר יחס ציבור, ויתרנו על סקופים כדי לא לפגוע בדימוי שלה, בתושבים, בילדים שלנו שגדלו בה. כנראה ששכחו לנו הכל. בכל זאת אנו מביטים קדימה ומאמינים שיעלה בידינו לעמוד חזרה על הרגליים".