06.00 הטלפון מלשכת ראש הממשלה מגיע. נתניהו רוצה לבוא לאשדוד. מרגע זה...כל המערכת על הרגליים להכין את פגישת הראש עם ראשי הערים.
החלטה ראשונה: עובדי העירייה יעבדו עד 15.30 במקום מפוצל.
בצהריים מודיעים לנו להגיע לעירייה בשעה 15.00 לכבוד המפגש ומטריפים לנו את הראש שלא נאחר. חייבים לעבור בידוק בטחוני ארוך לפני המפגש.
מניסיון הגעתי ב 20 דקות איחור אבל הסתבר לי מהר מאוד שהניסיון שלי לא מספיק.
לאחר 20 דקות של בידוק ומעבר, אני נכנס לכותלי העירייה. הקומות 2-4 נסגרו. אנשי הבטחון החליטו שרק מעלית אחת תופעל. אין לי סבלנות להמתין לה אך בדרכי למדרגות... אומרים לי ש...גם המדרגות נסגרו לכבודו.

בסופו של דבר הגעתי לקומה החמישית.
15.50 אני משתעמם בקומה החמישית ומחליט ללכת להציק לסגן ראש העיר, לאון בן לולו, שלשכתו בקומה זו. אבל שוד ושבר...גם את כל החדרים בקומה החליטו אנשי הבטחון של ראש הממשלה לסגור. כל שנותר לי הוא להמתין במסדרון. 
16.20 אנו עדין ממתינים ואני כבעל הפרעת קשב וריכוז רוצה כבר לעוף משם. אבל אין נכנס ואין בא. ממתינים לראש הממשלה.
המיזוג הונמך לבקשת לשכת ראש הממשלה (לא ברור עדין למה) ודווקא היום, הוא היום הכי חם בחצי השנה האחרונה.
אני נכנס לתוך אולם מועצת העיר בה הייתי חבר כ 10 שנים אבל חם! וצפוף! וראש הממשלה ? אומרים שהוא כבר במעלית.
16.50 ראשי הערים (שתושביהם תחת הפגזה), מתחילים להתעצבן. פתאום ראש הרשות -עומר, פני בדש, אומר שאם עד 17.02 ראש הממשלה לא בא...הוא הולך ומבקש מחבריו לעשות כמוהו.

17.05 הדלת נפתחת וראש הממשלה מגיע במלוא הדרו. הוא לוחץ את ידנו ואנחנו מרגישים כמו חברי הקונגרס בארה"ב.

ראש העיר, יחיאל לסרי פותח ראשון ומודה לראש הממשלה על ההגנה של כיפת ברזל אבל גם רומז שזה מתחיל לעצבן. " תושבי העיר והאזור מאחורי המדינה...אולם הם מבקשים שתגיבו בחומרה על ההתקפה כנגד שליש מדינה".

לסרי מוסיף ומתריע שכיפת ברזל לא תוכל לתת לנו הגנה הרמטית ונותן דוגמה מהיום בו טיל נפל ישירות לתוך בית ספר בבאר שבע וכי רק בנס הילדים לא היו שם. 

ראש הממשלה עולה לנאום ומספר לנו על צה"ל המצויין ועל העבודה הנפלאה של כיפת הברזל וכי נגיב בחומרה רבה לכל התקפה.
מהי רמת החומרה ומתי יגיבו? הוא לא אמר. האם התגובה של צה"ל עד עכשיו נחשבת לתגובה חריפה...? 

עוד סיפר ראש הממשלה שצה"ל יתגבר את כמות כיפות הברזל ברחבי האזור, לאחר שהיא הוכיחה את יעילותה.

האולם היה מלא מפה לפה או כמו שאומרים - עד אפס מקום והפעם באמת היה אפס מקום. שאלתי את עצמי:"מה קורה עכשיו אם מופעלת האזעקה"?... קופצים על ראש הממשלה? בורחים? נשארים במקום וממתינים? אני לא בטוח שלמישהו היה מושג.
לפתע ראש הממשלה ביקש להדליק את המזגן וכולם מחאו כפיים.  משעה 15.30 הם מתייבשים מחום.

אנשי התקשורת התבקשו לצאת כדי שראש הממשלה יוכל לדבר עם ראשי הערים - לאוזניהם בלבד.

באופן אישי אמרו לי:"אתה לא רק איש תקשורת, אתה יכול להשאר". אבל אחרי שעתיים של יבוש העדפתי להיות רק איש תקשורת ולנצל את ההזדמנות כידי להמלט כאסיר מהשבי.

בעוד כמה דקות אני יבקש שיספרו לי מה נאמר. (אני כבר יכול לנחש: מתייחסים אלנו כאזרחים סוג ב'...אם היו נופלים טילים בתל אביב...הייתם פועלים בעוצמה רבה...כשהיית ראש האופוזיציה אמרת שאם תהייה ראש ממששלה...וואוו וואווו וכו') בפועל מסתבר שראשי הערים ניצלו את הביקור כדי להתלונן על הבעיות האישיות של הערים שלהם (הפשרת קרקעות וכו').הנושא הבטחוני לא היה הנושא העיקרי. הם היו מעוניינים לנצל את הנחיתות היחסית שלהם מול שאר הערים, כדי להביא השגים כלכליים.

חזרתי למשרד, ראש הממשלה לירושלים וראשי הערים לאזרחיהם ששואלים שאלות.

מה יצא מזה? בטוח הרבה כותרות. אולי גם איזו החלטה לפעולה חריפה...מי יודע...ימים יגידו.

מה שהם לא יחליטו - היינו ונשאר - שבויים של החלטות אלו.