יום שלישי ב' באב 13.07.10

"על נהרות בבל שם ישבנו גם בכינו בזוכרנו את ציון על ערבים בתוכה תלינו כינורנו"

בני ישראל, כשהיו בגלות בבל, הלכו לבכות בנהרות בבל וצריך להקשות: מדוע רק בנהרות הלכו לבכות? מדוע לא בבתי כנסיות, בבתי מדרשות, בכל קיבוץ יהודי? מה מיוחד בבכי בנהר?
ועוד, מה הלשון "תלינו כינורינו"? ואפשר לפרש ולומר, כשיש לאדם צרה או כאב, מחפש חבר עם כאב דומה ושניהם יחד, מנחמים איש את רעהו וכאשר ימצא האדם, חבר, אשר נשא בצרה הזו, שנים רבות לפניו ועמד והחזיק מעמד נחמתו גודלת. עפ"י דברים אלה, נפרש ונאמר: אמרו חז"ל "שפכי כמים ליבך, נוכח פני ה'". ידוע, שבשעה שסיים שלמה המלך לבנות את בית המקדש, באותו לילה, נשא לאישה את בתיה בת פרעה ובאותו לילה, עמד מלאך ונעץ קיסם גדול בים ושם נבנתה רומי. ואמרו חז"ל: מלא החרבה בשעה שרומי בנויה, ירושלים חרבה ובשעה שרומי בנויה ירושלים חרבה. וידוע, שכמות הים אשר נבראה בבריאת העולם היא כמות, אשר כך הייתה צריכה להישאר עד ביאת משיח צדקנו, אך כאשר נבנתה רומי ונוצר האי הזה בעולם, הוקטנה כמות המים בעולם, משום שרומי נבנתה בלב ים על המים.
אם כך, המים נחסרו מבניינה של רומי והמים, עומדים ובוכים ומתפללים לפני הקב"ה, שטבעם המקורי יחזור לקדמותו ומתי יחזור לקדמותו, בשעה שירושלים תיבנה כמו שאמרנו אם בנויה ירושלים בנויה רומי חרבה.
אם כך, המים בוכים ומתפללים על בניית בית מקדשנו לכן, "על נהרות בבל"- היהודים בשעת הגולה, הלכו לחפש חבר, שותף לצרה על חורבן הבית ומיהו החבר ומיהו השותף אשר יזעק עימם ויתפלל על בניין בית המקדש? זה הנהרות והימים ולכן " על נהרות בבל שם ישבנו גם בכינו בזוכרנו את ציון"

ונמשיך וננסה לבאר ולומר, עד כמה אמונתינו בהקב"ה צריכה להיות חזקה והביטחון, אסור שיתערער, באף צרה, אשר באה על האדם.
ידוע, שעמד מלך בבל - אחרי שכל הגולים הגיעו לבבל וביקש מן הלוויים "שירו לנו משירי ציון"- עמד ודרש הימנם, לשיר לכבודו את השירים והמנגינות, אשר היו אומרים הלוויים בבית המקדש. עמדו הלויים ואמרו: איך נעשה הרעה הגדולה הזאת לאלוקים ונשיר לרשע זה את שיר שהיו הלוויים אומרים בבית המקדש?
עמדו חלק מרובה מן הלוויים ולקחו את בהונות אצבעותיהם ונשכו בשיניהם בכל כוחם ותלשו לעצמם את בהונות אצבעותיהם ועמדו לפני מלך בבל ואמרו: איך נשיר אין לנו אצבעות? המדרש מספר, עמד המלך וחמתו בערה בו והרג ושפך את דם רוב הלווים אשר עשו זאת.
מסופר שהשרידים, אשר נשארו כשנבנה בית שני, עמדו וביקשו לנגן את שיר ה' בבית שני
עמדו חכמי ישראל ואסרו עליהם, משום שמחוסר איבר, אסור לבוא בבית המקדש, לא לנגן ולשיר את שיר ה'.
עמדו הלוויים והתלוננו ואמרו: אצבע זו חסרה על מסירות נפש, שמסרנו ותלשנו אצבעותינו ענו חכמי ישראל ואמרו להם: היה אסור לכם לפגוע בעצמכם, הייתם צריכים להישאר שלמים ולא להזיק לעצמכם!

וזה יסוד גדול אשר צריך האדם לדעת, כל צרה אשר תבוא, יבוא איתן וחזק, סופה לחלוף ולעבור; לא יזיק לעצמו, לא יצער את עצמו, יחכה לזמן הקשה, אשר יחלוף וכך, כשבאה על האדם צרה, לא יתייאש וירים את ידיו וזה מה שאמר הפסוק " על ערבים בתוכה תלינו כינורינו" החכמים והצדיקים, כשבא החורבן לא זרקו את הכינורות והתייאשו, אלא רק תלו את הכינור וחיכו שהזמן הקשה יעבור וכשיעבור, יקחו שוב, את הכינור וישירו את שיר ה'.
כך האדם, כשקשה בעסקיו, לא יסגור את הדלת יקח את המפתח וישליכו לים, כשחורף מסתיים, אל תשליך את המעיל ובגדי החורף, תשמור אותם לחורף הבא; תלינו כינורנו, לא זרקנו, רק תלינו וחיכנו לימי שמחה, אשר בוא יבואו לעם ישראל.

ה' יזכנו לעלות ולהתעלות שנזכה לגאולה שלמה ונזכור תמיד "אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני תדבק לשוני לחיכי אם לא אזכרכי אם לא אעלה את ירושלים על ראש שמחתי"