כפי שפורסם הבוקר בדה מרקר: ערב חג הפסח, נערכה פגישה בבית ההסתדרות בה החליטו ועדי הנמלים בחיפה ובאשדוד, בשיתוף ההסתדרות ומשרדי האוצר והתחבורה, לעשות מאמץ לחתום על הסכמי העבודה החדשים עד יוני, המועד שבו אמורים כולם להיפגש בבית הדין לעבודה. מרתון הפגישות אמור לקדם את ההיערכות הנדרשת בנמלים הקיימים לתחרות המצפה להם משני הנמלים הפרטיים שייפתחו בחיפה ובאשדוד ב–2021.

בשבוע שעבר הודיע הנמל כי ב–2017 נרשם בו שיא: כ–200 מיליון שקל רווח מתוך מחזור של 1.2 מיליארד שקל. זאת, למרות עלויות העתק של השכר וחוסר היעילות המשווע: הנמל לא עובד בשבת או 24 שעות ביממה, ויש בו משרות פיקטיביות למכביר — למשל, משגיחים על כלובי הדגים באשדוד ושומרי המפתחות בחיפה. לפי הדו"חות הכספיים ל–2017, הוצאות השכר של הנמלים מהוות 46%–52% מכלל הוצאות החברה — על חשבון משלם המסים. ב–2017 היה השכר הממוצע לעובד בנמל אשדוד 27 אלף שקל ברוטו בחודש. בחיפה — 30 אלף שקל ברוטו בחודש.

עם פתיחת התחרות ייאלצו עובדי שני הנמלים לעבוד שעות רבות יותר ולשלם לעובדים מעטים יותר. לא עוד ימים שבהם הולכים הביתה אחרי ארבע שעות — ומקבלים שכר יומי מלא. כשתהיה תחרות, העובדים יועברו לחלק אחר שבו עדיין יש עבודה. כיום יש 12–14 עובדים לכל פריקת מכולה, אך בעוד שמספר זה עומד להצטמצם, מהירות הפריקה תצטרך להיות דומה לזו שבנמלים הפרטיים החדשים והממוכנים. העובדים יצטרכו לעבוד הרבה יותר תמורת שכרם, וההנהלות יצטרכו להשקיע (דבר שהן כבר התחילו לעשות) בהתאמת הנמלים לכניסת אוניות גדולות יותר — ובמתן שירות מצוין.

אך עד לפתיחת התחרות יש עוד שנתיים־שלוש — ובהן הנמלים הממשלתיים ימשיכו לפעול והשאלטר יישאר בידי העובדים. 

השבוע יגישו עובדי נמל אשדוד להנהלה רשימת דרישות שספק אם תתקבל — אפילו כנקודת פתיחה בלבד. ואולם יש הטוענים שדרישות מופרכות מאלה כבר התמלאו בעבר, על חשבון הקופה הציבורית. רשימה שספק אם מישהו יוכל לקבל, אפילו בתור נקודת פתיחה. מה עובדי הנמלים מוכנים לתת בתמורה למילוי דרישותיהם? עדיין לא ברור.

התשובה נמצאת בכיסו של השר ישראל כ"ץ — אם יעמוד איתן הפעם מול דרישות מופרכות, כפי שעשה כשהוציא את הרפורמה בנמלים לדרך, או יתגלה כשר לחיץ בעל עמדה פריכה, על חשבון משלם המסים.