השואה הפרידה ביניהן – הנכדה איחדה (וידאו מהאיחוד)

25.10.09 / 01:41

להאזנה לתוכן:

73 שנה חיה רחל במחשבה שאחותה הגדולה נספתה בשואה. סקרנות של נכדתה, שיוצאת השבוע למסע בפולין, הוביל לגילוי מדהים: האחות חיה והיא אפילו בארץ. השבוע הן נפגשו

רחל רסקיס (78) לא ראתה את אחותה משנת 1937. השמועות על הנאצים ועל המלחמה שעומדת לפרוץ, מובילים את המשפחה לברוח מליטא, ארץ הולדתם ולנסוע לאורוגוואי בדרום אמריקה. רחל: "אני לא זוכרת מדוע אחותי נשארה מאחור, הייתי קטנה, אבל ממה שידעתי זה שהיא למדה ולא רצתה להפסיק באמצע השנה. אחותי הייתה בת 15 באותו הזמן". המשפחה נוסעת כאמור לאורוגוואי ומשאירה את לובה ביחד עם סבה וסבתה וכן הדודה בתקווה להביא גם אותם בהמשך. בהתחלה המשפחה שולחת ומקבלת מכתבים מליטא, מהבת/ אחות שנשארה מאחור, אבל אז פורצת המלחמה והנאצים מגיעים. המכתבים נפסקים וכל ניסיונות המשפחה לאתר את המשפחה עולים בתוהו. לאחר המלחמה השמועות שמגיעות אליהם מספרות שהמשפחה נרצחה ע"י הנאצים.

דור העתיד מאחד את דור העבר

ירדן סוויסה (16), נכדתה של רחל, יוצאת השבוע למסע לפולין, שם הם יבקרו במחנות ההשמדה. היא תלמידת אורט רבין בגן יבנה והמורה מבקשת להביא 10 שמות של בני משפחה או אפילו זרים שניספו בשואה, כדי להקריא במחנה ההשמדה באושוויץ. "הלכתי לסבתה ושאלתי על קרובי משפחה שניספו בשואה. סבתה נותנת לי שלושה שמות: סבה שלה, דודה שלה ואחות שלה (ליפקה רוושקה) ", מספרת ירדן. אך ירדן זקוקה ל-10 שמות ולכן היא מחליטה להיכנס לאתר יד ושם ולחפש שמות שאותם תוכל להקריא באושוויץ. "חיפשתי את דודה וסבה של סבתה שלי. בהתחלה לא חשבתי שאמצע את המשפחה שלי שם, אבל פתאום אני מוצאת את דודה ואת סבה ברשימות של הנספים אך את אחותה של סבתה אני לא מוצאת". ירדן מגלגלת את הדף למטה ומחפשת לראות מי כתב את הדף הזה והיא רואה שאת הדף כתבה "ליובוב ריישקה". היא מתקשרת לסבתה ושואלת עם יתכן שלאחות קראו ליובוב, סבתה משיבה לה שייתכן בהחלט. ירדן חוזרת לאתר יד ושם ומגלה שמי שכתבה את הדף גרה בחיפה. את שאר הפרטים היא לא מצליחה לגלות כיוון שהם כתובים ברוסית. היא מדפיסה את הדף ומביאה אותו לאימא שלה.

יהודית, הבת של רחל ואימה של ירדן, שמקבלת את הדף שכתוב ברוסית, לוקחת אותו לעבודה ואחת מחברותיה מתרגמת לה אותו. היא מתקשרת למשרד הפנים לאתר את הכתובת לפי תעודת הזהות, אך שם לא מצליחים לסייע לה. היא יודעת שהיא גרה בחיפה ולכן היא מתקשרת לעיריית חיפה, אולי מישהו יידע משהו. בחיפה מפנים אותה למדור לחיפוש קרובים שנמצא בת"א. היא מתקשרת למדור, שם שואלים אותה לשם האב ולשם האם... אחרי חיפוש קצר אומרים מהצד השני של הקו "יש התאמה". יהודית פורצת בבכי. היא מקבלת את מספר הטלפון של המשפחה ומתקשרת למשפחה בחיפה. במשפחה בחיפה מתקשים עם העברית, הם עלו לפני תשע שנים לארץ מאוזבקיסטן, וחברתה של יהודית בעבודה מתרגמת את השיחה. ככול שהשיחה זורמת, עוד ועוד פרטים מתחברים וכעת זה כבר ברור, האחיות שלא ראו האחת את השניה 73 שנה עומדות להיפגש.

המפגש

שני המשפחות מסכימות שיש לעשות איחוד של האחיות בהקדם האפשרי. הזמן שנקבע הוא ימים ספורים לאחר הגילוי, יום שישי ה-23.10.09 . משפחתה של רחל מספרת לה על מציאת אחותה רק יום לפני המפגש, הם לא ידעו כיצד היא תגיב. רחל: "מיד הבנתי שזאת אחותי, הכל התחבר :השם של אבא , שם הנעורים של אמא (שוחט), לא היה לי ספק שאחותי נמצאה".

רחל מנסה לשמור על איפוק, אך ניכרת עליה ההתרגשות הרבה. המפגש נקבע לשעה ארבע אחה"צ והדריכות בקרב בני המשפחה גדולה. כל הילדים, החתנים והנכדים של רחל נמצאים בדירתה וממתינים לאיחוד ההיסטורי של שתי האחיות. חלקם מתקשים ואומרים: "זה לא נתפס, 73 שנה לא לראות את המשפחה ולחשוב שהנורא מכל קרה".

השעה ארבע וחצי והמשפחה מחיפה מגיעה. יהודית וירדן יורדות ללוות את בני המשפחה לדירה והמתח עולה לשיאים. רחל נעמדת וממתינה לקבל את אחותה, שאותה היא כלל לא זוכרת. ואז זה קורה, המעלית נפתחת ולובה, אחותה של רחל, צועדת לראשונה לעבר אחותה הקטנה אחרי 73 שנה שלא ראו האחת את השנייה. הן נופלות האחת על כתפי השנייה ופורצות בבכי. ברגעים אלה, רגעי המפגש, לא נותרת עין אחת יבשה מבין הנוכחים כולם דומעים.

לובה (87), אחותה של רחל דוברת רוסית ורחל מנסה לתקשר איתה ביידיש. היא מכירה לה את בניה וביתה וכן את נכדיה. ללובה בן ובת ועוד מספר נכדים ואפילו נין בן ארבע וחצי. כולם מגיעים למפגש ההיסטורי.

נכדתה של לובה, סווטלנה מספרת על מה שעבר על סבתה לובה מאז אבד הקשר: "סבתה נשארה לעזור לסבה שלה , לסבתה שלה ולדודה חנה בליטא. אחרי כמה חודשים התחילה המלחמה והיא לא הספיקה לנסוע לאורוגוואי. לפני פרוץ המלחמה היא קיבלה מכתבים ושלחה מכתבים למשפחה, אך מאז המלחמה לא היה ניתן לשלוח שום מכתב. ב- 1942 היא נמלטת עם חבורת צעירים מליטא לאוזבקיסטן ובכך היא מצילה את עצמה מהנאצים. היא חיה באוזבקיסטן ומקימה את משפחתה. במשך השנים היא מנסה לאתר את בני משפחתה באורוגוואי, היא ממשיכה לשלוח מכתבים אך כנראה בגלל "מסך הברזל" הסובייטי, המכתבים לא מגיעים ליעדם".בשנת 2000 עולה לובה לארץ והיא מתגוררת בחיפה. שניים מנכדיה מתגוררים באשדוד מבלי לדעת שיש להם משפחה קרובה בעיר.

"לאחר שנודע לנו על האחות באשדוד התקשינו להאמין. אתה שומע סיפורים של אחרים, אבל פתאום זה קורה אצלך במשפחה אתה מבין עד כמה שזה מרגש. קשה להאמין שזה קורה", אומרת סווטלנה.

נסתרות דרכי האל

אחיות שנפרדו בילדותם. האחת נחשבה כאילו נספתה בשואה והשנייה נחשבה כאבודה לאחותה הגדולה. שני משפחות משני קצוות העולם (אורוגוואי ואוזבקיסטן) שנטעו שורש במקום הקטן שנקרא ישראל... ודווקא כאשר דור ההמשך, נכדתה של רחל, נוסעת למחנות ההשמדה בפולין, המקום הארור שבו נרצחה חלק מהמשפחה, דווקא אז – המעגל נסגר.