נערה ביישנית זועקת:"תוציאו אותי מפה!"
להאזנה לתוכן:
שרון היא רק בת 15 שהסמים והאלכוהול הם חלק עיקרי בחייה. שנים שהיא נמצאת במערבולת שאיש לא מצליח לעצור. היא מסתבכת עם החוק וממתינה כבר חודשים לאבחון במוסד לנערות... אבל למדינה שלנו יש את הזמן שלה, ובינתיים שרון מסכנת בכל יום את חייה ברחוב. כתב "המגזין אשדוד" מצליח לדובב את הנערה, ולמרות השריון שהיא שמה על עצמה, הוא מצליח לגלות נערה ביישנית שזועקת "תוציאו אותי מפה אני זקוקה לעזרה"
את שרון (שם בדוי- השם המלא שמור במערכת) אני פוגש לגמרי במקרה. קבוצת צעירים "מתודלקים" היטב משכה את תשומת ליבי בשבוע שעבר. בקבוק הוודקה המרוקן עמד כעדות אילמת למרגלות קבוצת הצעירים. שרון ניגשת אלי ומבקשת סיגריה. אני שואל לגילה ונדהם כשהיא אומרת שהיא רק בת 15. אני מתיישב עם חבורת הצעירים שמתקשים לנהל שיחה רצינית... ריח האלכוהול נודף מהם היטב. לא כולם בחבורה קטינים, יש שם גם חייל אחד ואפילו אם חד הורית. אני מתיישב עם שרון על שפת המדרכה ומנסה להבין מה עושה נערה צעירה, שיכורה כלוט שמעשנת כקטר, מחוץ לבית בשעה כל- כך מאוחרת בלילה. איך תלכי לבית הספר? אני שואל, והיא, מבלי להתבלבל עונה: "אני לא לומדת". כמה זמן את לא לומדת? אני שואל: "יותר משנה", היא עונה. לפתע היא פונה אלי ובצורה הכי ישירה בעולם ושואלת: "אתה יכול לעזור לי? אני לא רוצה להמשיך לחיות ככה, אני רוצה עזרה".
אין מציאות אחרת
 |
שרון נולדה לזוג הורים ממדינות חבר העמים. היא עולה לארץ ביחד עם הוריה כשהיא רק בת שנתיים. המשפחה נקלטת באשדוד, ברובע ב' בעיר והאימא והאבא מתמודדים עם קשיי השפה וקשיי הפרנסה בארץ. האב עובד במפעל בכל יום עד השעה 19:00 בערב, וכמעט שאינו רואה את בנותיו. האימא, אף היא עובדת במפעל, מהשעה 6:00 בבוקר עד 17:00, אז היא מגיעה לביתה ומנסה למצוא את הזמן לחנך את בנותיה. "אימא תמיד לימדה אותנו לכבד את הזולת, לעזור לאחר, לדבר בנימוס. אבל לא תמיד הם ידעו מה באמת קורה איתי והיכן אני מסתובבת", מספרת שרון על ילדותה.
בגיל 10 מתחילה הנפילה הגדולה של שרון. היא גרה בשכונה ברובע ב' ורואה נערים מעשנים. היא מצטרפת לחבורה ומבקשת לנסות את הסיגריה הראשונה בחייה. היא מתחילה לחקות את הנערים עימם היא מסתובבת וגונבת כסף וסיגריות מהוריה: "הייתי הולכת לבית הספר היסודי עם קופסת סיגריות. בכיתה ד' כבר הייתי מעשנת בבית הספר". ההורים שמים לב לכסף שנעלם ולקופסאות הסיגריות ש"הולכות" לאיבוד, אך מלבד לשאול אותה אם היא לקחה- דבר לא נעשה, ככול הנראה בגלל סוג של הכחשה. "אימא ידעה מההתחלה שאני מעשנת, עוד כשהייתי בת 10. הבטחתי לה שאני אפסיק כדי שהיא לא תספר לאבא. כמובן שלא הפסקתי", מספרת שרון.
לאחר העישון בבית הספר וכשהיא רק בכיתה ד', מגיעה גם האלימות. לאחר אירועי אלימות חוזרים ונשנים בבית הספר היא עוברת לפנימיית "נווה גלים" באשדוד. "בפנימייה הייתי מתנהגת לפי החוקים שלהם", מספרת שרון, אך העישון, הקטטות והשוטטות ברחובות ממשיכים מחוץ לכותלי הפנימייה. החוקים הנוקשים בפנימייה, אינם לרוחה של שרון ובסיום כיתה ו' היא מודיעה להוריה ולעו"ס שלה שהיא אינה מעוניינת להמשיך בפנימייה. ככה, פשוט וללא הסבר מיוחד, היא עוזבת את הפנימייה מבלי שאיש יבין ששרון בדרך לתהום.
"אף אחד לא עצר אותי"
בניסיון להשתלב במקיף רגיל הולכת שרון ללמוד במקיף ה'. שבועיים היא מספיקה ללמוד לפני שהיא מסולקת מהמקיף. על נסיבות סילוקה מספרת שרון: "בחופשת ראש השנה קיימתי יחסי מין עם החבר שלי. שנינו בני שיכבה ז'. אחת מהבנות בבית הספר שמעה על כך ודיווחה למנהל ולמרות שזה לא קרה בבית הספר, המנהל סילק אותי ואת החבר שלי". אחרי סילוקה מבית הספר היא חוזרת לרחובות, ל"חבר'ה" בשכונה, להסתבכויות ולסמים. במשך חצי שנה היא נמצאת ללא כל מסגרת, כך היא מספרת. בשלב מסוים נכנסת קצינת ביקור סדיר לתמונה ולשרון מוצמדת מורה פרטית. המורה הייתה מגיעה לביתה ללמד אותה וכך זה נמשך במשך כחצי שנה, עד אשר נמצאת לשרון מסגרת שתקלוט אותה – פנימיית "עלומים" בכפ"ס. היא מצליחה ללמוד ב"עלומים" עד כיתה ח', אבל אז היא שוב מרימה ידיים: "לקחתי את הדברים בתחילת כיתה ט' ופשוט עזבתי. ניסו לשכנע אותי לחזור, אך לא רציתי", היא מספרת.
 |
היא מנסה את מזלה בפנימייה נוספת בעכו, אך שוב, אחרי חודש היא מרימה ידיים ועוזבת, מבלי שאיש יעצור בעדה. בניסיון אחרון למצוא מסגרת ראויה לשרון, היא נשלחת לפנימיית קדמה, אך שם, לאחר יומיים היא נכשלת בבדיקות סמים בשתן. היא נשלחת להתנקות בבית וחוזרת לקדמה לאחר "שהתנקתה" אך שוב היא נופלת בבדיקות הסמים. בפעם השלישית היא כבר לא חוזרת לקדמה.
כבר יותר משנה ששרון לא לומדת וללא כל מסגרת. השנה היא ניסתה ללכת ללמוד ב"עמל" באשדוד. לטענתה, גורמים שמנסים לסייע לה, סיפרו על הוסטל שנמצא מחוץ לעיר ויכול לסייע לה. "נסעתי למקום להתרשמות ומאוד אהבתי את המקום", אומרת שרון. היא מגיעה להוסטל ונקבע לה לו"ז לכל אורך היום. היא מוצאת את עצמה עסוקה בכל היום והחנק מתחיל לתת את אותותיו – שרון עוזבת גם את ההוסטל הזה וחוזרת לחיי הרחוב, אליהם התרגלה.
לפני קצת יותר משנה, בערב יום הכיפורים, שרון שוכלת את אימה. מחלת הסרטן מתפשטת אצל אימה ומכריעה אותה. שרון נשברת ומקבלת את זה קשה. למרות שתקופה ארוכה הייתה מנותקת ממנה, ליבה נשבר באותו היום. שנה חלפה מאז הלכה אימה לעולמה, ולטענתה של שרון, אף אחד לא דיבר איתה על המוות שלה. מאביה היא מנותקת. לטענתה, למרות שהם גרים באותו הבית-הם אינם מדברים. אבא יודע שאת מעשנת סמים? אני שואל את שרון. והיא בטבעיות עונה: "כן, הוא יודע שאני עישנתי סמים. אחרי שסילקו אותי מהפנימייה בגלל הסמים, הייתי חייבת לומר לו. הוא יודע שאני מעשנת והוא גם משאיר לי כסף לסיגריות".
"בגיל 13 התחלתי עם הסמים"
"ישבתי בשכונה באשדוד וראיתי את החברה מעשנים גראס. ביקשתי לנסות, הייתי רק בת 13 אבל הם נתנו לי. מאז אני מעשנת בכל הזדמנות שאני יכולה", מספרת שרון על הפעם הראשונה בה התחילה לעשן סמים. אבל זה לא נעצר רק בגראס. בגיל 14 יוצאת שרון למסיבה עם חברה בת"א. החבר'ה איתם הן יוצאות קונים בדרך "חגיגת"- קפסולה עם חומר פעיל. הקפסולה נפתחת, מחולקת למנות וכולם מסניפים, גם שרון. במשך תקופה ארוכה היא מסניפה "חגיגת" ולא מצליחה לעצור. "לפעמים זה היה מכניס אותי לפרנויה והרגשתי מאוד רע. רציתי להפסיק אבל זה נורא קשה", היא מספרת. אותה החברה שהכניסה אותה לעולם הסמים להסנפה, גדולה משרון בסה"כ בשבועיים. היא מכירה לה ידיד נוסף שבדירתו מתחילה שרון להסניף קוקאין. היא מסניפה מעל לחודש ביחד עם חבריה החדשים, אך בשלב מסוים היא חשה ברע ומפסיקה עם הסנפת הקוקאין.
בנוסף לסמים היא גם נדבקת במגיפת האלכוהול. היא רק בת 15, אבל לבעלי פיצוציות אין בעיה למכור לה. באזור מגוריה כולם מכירים אותה, כולם יודעים מה גילה, אך ממשיכים למכור. ואם מישהו לא מוכר, אז תמיד היא מוצאת את המבוגר שייקנה לא איזה בקבוק. "אני רוצה להפסיק עם הסמים. לפעמים אני מצליחה לעצור את עצמי ואז שוב אני נשאבת לעולם הזה. אני צריכה להיות רחוקה מכל זה, אולי אז אני אשתקם", אומרת הנערה בת ה-15 שאיבדה את ילדותה.
ונדליזם, סחיטה ואיומים, גניבות
 |
גם במשטרה מכירים את שרון היטב. כמה תיקים שאפילו שרון לא זוכרת את מספרם המדויק, נפתחו לה בשנים האחרונות. באחת הפעמים הראשונות שנפתח לה תיק זה היה על הצתה של חדר האחות בביה"ס בו למדה. למה ששרון תרצה לשרוף את ביה"ס? "תמיד בביה"ס הזה, מי שהרביץ לשרון, אף אחד לא ראה. אבל אם אני הרבצתי, מיד כולם ראו ומיד היו מסלקים אותי מביה"ס. אז שרפתי את חדר האחות", מספרת שרון.
גם כששהתה בפנימייה בכפ"ס היא מצליחה ליצור חבר'ה שביחד עימם היא גונבת מפיצוציות. גם על גניבות אלה נפתחו לה תיקים רבים. אחת הפעמים שהיא נעצרה ע"י המשטרה הייתה בגלל סחיטה של ילדה שלטענתה של שרון הבטיחה לה סיגריות ואלכוהול, אך לא סיפקה אותם. שרון ואחד החברים שלה מכים את הילדה נמרצות ונעצרים ע"י המשטרה. אבל התיקים שנפתחים, מעצרי הבית והדיונים אצל שופטים, אינם מרתיעים אותה. התיקים נערמים ושרון בשלה. אולי זו צעקה וקריאה לעזרה, כדי שמישהו יתייחס אליה ויעצור בעדה. שרון לא מכירה דרך אחרת.
ממתינה בציפייה ל"צופיה"
 |
היום, בגיל 15 ומספר חודשים, לאחר שאיבדה את ילדותה ואת תמימות הנעורים, שרון ממתינה לדיון בבית המשפט בעניינה. "אני ממתינה לדעת מה יעשו עם החיים שלי", היא אומרת ולא בטוחה על מה הדיון, אם על התיקים במשטרה או שהמדינה סוף סוף רוצה לקחת אחריות וחסות על חייה. מעל לחצי שנה שהיא נמצאת ברשימת ההמתנה למעון "צופיה", שם היא אמורה לעבור אבחון מקצועי שיסייע באיתור מקום שמתאים לה. בכל הזמן הזה היא ממשיכה להיות בעולם הסמים והאלכוהול. אבל שרון כבר מבינה ומתחילה לבקש את העזרה. "אם מישהו היה במקומי, מה הוא היה עושה? אני לא יודעת מה לעשות עם החיים שלי, אני אבודה. לא טוב לי ככה, אני רוצה שינוי אבל לא מצליחה לעשות אותו".
איפה טעינו כחברה? אני שואל את שרון. "אף אחד לא בא ואמר לנו שזה לא בסדר מה שאנחנו עושים. מה שראינו בילדות זה רק סמים , פשע ואלכוהול. אף פעם לא ראיתי דברים טובים. אין לי זכרונות יפים, רק מה שראיתי ברחוב, אלו היו חיי. חסרו לי האנשים הטובים בחברה שיעצרו אותנו, הילדים, מהמעשים שלנו ויציבו לנו את הגבולות" .
חלום של נערה
"הייתי רוצה שמזמן ייקחו אותי לחיים אחרים, טובים יותר. הייתי רוצה לראות את עצמי מסיימת לימודים ומסיימת את הבגרות. הייתי מעדיפה שהחיים יהיו אחרים, לא טוב לי, אני רק נערה אבל מרגישה אחרת. אם היו לוקחים אותי בגיל צעיר, היום החיים שלי היו טובים יותר, ללא ספק", מסכמת שרון את חלומה הצנוע לנעורים טובים יותר.
ממינהל הרווחה בעיריית אשדוד נמסר:
המשפחה מוכרת מזה מס' שנים לרווחה. הנערה מטופלת מאז ספטמבר 2008 במח' נוער, ומבחינתנו אמורה היא להיכנס למעון "צופיה" שהוא הפתרון הנכון לנערה במצבה. הבעיה בהמתנה ארוכה למסגרות מאין זו אינה תלויה בנו אלא באחריות משרד הרווחה ולמרות התראתנו טרם נפתרה בעיה זו.
צילומים: אורי קריספין
עקבו בפייסבוק
עקבו באינסטגרם
