האם אלו הם פני העיר? עשרות נזקקים ביניהם צעירים, קשישים, נשים, ילדים ונכים על כיסאות גלגלים, מצטופפים בכל יום חמישי בלילה במגרש חולי ברובע ג'. הסיבה לכינוס ההמוני: חלוקת מזון של עמותת "חסדי איילה". עבור אותן המשפחות מדובר בחבילות המזון שאמורות להספיק עד לפעם הבאה שתהיה חלוקה. התמונות, שמזכירות יותר מראות מהעולם השלישי מאשר עיר במדינה מפותחת, הן קשות ביותר.

התאורה היחידה במקום היא של פנס רחוב שבכלל עושה טובה שהוא נותן אור. כך, כמעט בחושך מוחלט, כאשר הקור העז חודר לעצמות, ממתינים להם כל אותם הנזקקים להגעת משאית החלוקה של "חסדי איילה". מרכב החלוקה מתחילות לצאת חבילות המזון והקשישים והנכים נלחמים על מקומם בתור החלוקה בין שאר הנזקקים.

בין הנזקקים גם ילדים, מהמגזר החרדי והמגזר האתיופי. הם מנסים לנצל את קומתם הנמוכה כדי לנסות להגיע לחבילות המזון. הפחד הגדול שלהם שלא יוותרו חבילות מזון. מה קורה במקרה ואתה נותר ללא חבילת מזון? אני שואל את אחד הנזקקים, והוא משיב: "אין ברירה, חייבים לאכול אז הולכים ביום שישי להוציא ירקות מהפחים בשוק ו', לפעמים אפשר למצוא שם עוד דברים ".

זאת התמונה. אין מה ליפות אותה. העוני באשדוד הוא קשה וכל מי שמנסה להסתתר מאחורי מציאות אחרת, ראוי שירד לעם ויבוא לראות במו עיניו את המראות הקשים.

עמותת "חסדי איילה" כבר חמש שנים מחלקת מזון ומסייעת לנזקקים באשדוד והיא אחת ממספר עמותות שפועלות בדרך קבע בעיר. חמש שנים שהם דואגים שהמראות של קשישים ונכים נזקקים שמחטטים בפחי האשפה באשדוד, לא יחזרו על עצמם. אומנם זו האחריות של המדינה לדאוג לאזרחיה- גם הנזקקים שבהם, אך יו"ר העמותה – ויקטור ועקנין, לא יכול היה להמשיך לראות את אוזלת ידם של הרשויות והחליט בכל מעודו לסייע לנזקקים. אף אחד לא ביקש ממנו שיחלק מזון לנזקקים, במיוחד לא בתנאים שבהם הוא מחלק, אך המציאות אינה מאפשרת אחרת. במקום שהמדינה הפקירה את תושביה הנזקקים, נכנסו עמותות החסד.

בחסדי איילה לא מבקשים תמיכה. "תרומות יש בשפע", אומר יו"ר עמותת חסדי איילה. חמש שנים שהעמותה (שכל העובדים שלה הם מתנדבים כולל היו"ר) מבקשת ואף מתחננת שייקצו לה מקום כדי שתוכל לאחסן את תרומות המזון שהיא מקבלת, כדי שאפשר יהיה לחלק מזון לנזקקים בצורה ראויה. במכתב שכותב ועקנין, יו"ר העמותה לוועדה להקצאת שטחים ומבנים בעיריית אשדוד, עוד בשנת 2005, הוא מציין בפניהם את העובדה שמעל ל-4 טון ירקות ופירות מחולקים באשדוד ע"י העמותה בכל שבוע, זאת בנוסף למוצרי צריכה וקיום יומיומיים.

אך שטח לא מוקצה לטובת העמותה והחלוקה ממשיכה להתרחש תחת כיפת השמיים. בשנת 2007, בניסיון לברוח מפגעי החורף, העמותה מתחילה לחלק את מנות המזון משלד בניין שעמד נטוש במשך שנים רבות. אך יום בהיר אחד מקבלים בעמותה התראה לצאת מהמקום שמוסב במשך הזמן לכיתות לימוד חרדיות. בחסדי איילה משגרים מכתב מרגש לראש העיר דאז, צבי צילקר, בו שוטח בפניו ועקנין את מצוקות העמותה שמסייעת לנזקקים שהוא ראש העיר שלהם. "אין לי מקום בו אוכל לבצע את החלוקה ולכן אני מבקש בשם מאות המשפחות ובני ביתם, פיתרון מיידי למצב מביך זה". בתשובה לפנייתו של ועקנין, כותב ראש העיר דאז, צבי צילקר: "ברכותיי על פועלך למען אוכלוסיית הנזקקים וקשיי היכולת בתחומים שונים. לצערי לנו כעירייה ובשלב זה אין מבנים פנויים שנוכל להפנות לטובת פעילות ברוכה זו". צילקר מעביר את מכתבו של ועקנין גם להתייחסותו של דוד הרטום שעמד בראש מינהל הרווחה בעירייה. משנת 2005 ועד היום, דבר לא נעשה למען העמותה שתורמת כל כך הרבה לחברה.

פוליטיקאים רבים הגיעו לבקר את עמותת "חסדי איילה". זה היה בעיקר לפני הבחירות. באחת הפעמים היה זה צבי צילקר שהגיע והבטיח לנסות לסייע לעמותה, אך גם הבטחה זו לא מומשה. שנתיים שכתב "המגזין אשדוד" מלווה את העמותה בניסיונה לקבל מעט סיוע מהעירייה. שנתיים שהמראות הקשים שוב ושוב מקוממים... אטימות.

"שנה שאני מנסה לקבוע פגישה עם ראש העיר, ד"ר יחיאל לסרי, שנה. אבל לא קובעים לי", מתרעם ועקנין. "אני רק רוצה חמש דקות מזמנו של ראש העיר, לא יותר, חמש דקות. שראש העיר יגיד לי אם יסייעו לעמותה או לא, כדי שנדע לכלכל את צעדינו", הוא אומר. ועקנין מציין שגם בתקופת מבצע "עופרת יצוקה" המשיכה העמותה בסיוע לנזקקים ואף זכתה לקבל מכתב תודה מראש העיר. במכתב שכותרתו :"שלמי תודה", כותב לסרי לועקנין: "בשמם של תושבי אשדוד ועיריית אשדוד הרשו לי להביע את רחשי ליבנו ולהודות לכם מקרב לב על תרומתכם הנכבדה. המחשבה , החום , העידוד והאכפתיות שליוו נתינה זו מרחיבה את הלב ועל כך אנו מבקשים שוב להודות".

כ- 320 משפחות זוכות לסיוע העמותה. בשנה החולפת ביקשו בעמותה מהעירייה תקצוב עבור פעילותה, כפי שנוהגת העירייה לעשות עם עמותות שונות בעיר. בעמותה ביקשו תקציב של 22 ₪ לחודש עבור כל משפחה, אך בעירייה תקצבו לכל משפחה כ- 2.8 שקלים!  

לועקנין קשה לומר זאת. התנאים הקשים בהם מבוצעת חלוקת המזון והלוגיסטיקה הגדולה שהוא צריך לבצע כדי למצוא פתרונות אחסון זמניים לתרומות הרבות שמקבלת העמותה, שוברת אותו שוב ושוב. הוא עובד בהתנדבות למען הנזקקים, איש לא ביקש ממנו והוא עושה זאת על דעת עצמו. אז מה עם עובדי הרווחה של העירייה מפנים אליו מקרים, עדיין, אף אחד לא מכריח אותו לעמוד בגשם ולחלק מזון לנזקקים. אך האם, כשבעמותה יפסיקו את חלוקת המזון בתנאים קשים אלה, האם אז מישהו יתעורר? ומה יעלה בגורל כל 320 המשפחות שזכו לסיוע מהעמותה? האם העירייה תסייע? האם המדינה תסייע? או ששוב יצטרכו הנזקקים לחפש את ארוחת השבת בפח השכונתי...

מעיריית אשדוד נמסר בתגובה: "אנו מברכים על פעילותה של עמותת חסדי איילה. חובה לזכור כי העירייה פועלת במסגרת חוקים ונהלים ובכפוף להחלטות ועדות ומועצת העיר. כך גם במקרה של חסדי איילה. לעמותה הנ"ל אושר שימוש במקלט ציבורי ומכתב על כך שוגר לעמותה כבר ביוני 2008. מאז, לא דאגה הנהלת העמותה להסדיר הנושא ואף לא פנתה לעירייה בנדון. בעקבות מכתב העמותה אל ראש העיר ולבקשת ראש העיר, יצא מכתב נוסף באוגוסט 2009, לאחר שהושארו כמה פעמים הודעות בתא הקולי של מנהל העמותה, המזמן את אנשי העמותה לבוא ולבחון מקלט מתאים לצרכיהם. גם לפנייה זו לא היתה היענות עד כה.על מנת לקדם את ענייניה, על העמותה לפעול בהתאם להנחיות ולמלא אחר בקשת העירייה".

בעקבות תגובת העירייה מציין יו"ר העמותה, ויקטור ועקנין: "המקלט שהוצע לנו הוא תת קרקעי וכלל אינו נמצא באזור החלוקה של העמותה. מדובר באוכלוסיה קשה של קשישי ןנכים שיתקשו לרדת ולעלות מהמקלט. בנוסף, כיצד מצפים בעירייה שמתנדי העמותה יורידו ויעלו סחורה של מעל 4 טון בשבוע? מהר מאוד המתנדבים יישברו. נשמח לקבל פיתרון אמיתי למצוקתינו".