הזיכרון כחיים
להאזנה לתוכן:
הזיכרון כחיים
מאת: אייל בן שמחון
השבוע ביקשה ממני בתי לקחת אותה להופעה של גור ואוח בפארק הסיטי. בפרסומים נכתב שההופעה מתחילה בחמש וחצי, מניסיוני לקחתי אותה לא לפני שש וחצי.
עד שההופעה התחילה (שבע וחצי) צפינו בהצגה מקדימה לכבוד יום הולדת 60 שנה למדינה. בתי שאלה אותי אם היום הולדת לא הייתה כבר מזמן...?! לא ידעתי איך להסביר לה שכנראה, בגלל שפג תוקף חגיגות יום ההולדת למדינה, קנו את ההצגה במבצע.
התיישבנו על הדשא בפארק, אבא ובת. קניתי לקטנה תפוח על מקל מצופה בסוכר. כן, זה היה בדיוק אותו התפוח האדום הזוהר שעינינו ברוקו וריר זלג מפינו כשהיינו מביטים בו בילדותנו.
הילדה התענגה על התפוח/סוכרייה ואני העסקתי את עצמי בחישוב הרווח העצום של היצרן החרוץ (1500%!).
אל ההופעה הגיעו נשים רבות עם עגלות. בעגלות שכבו תינוקות שבקושי יכולים להגיד את המילים אבא ואמא, לא הבנתי איך הם יכולים ליהנות מההצגה רוויה בסלנג ובמשפטים מורכבים... כשהתחילה ההצגה הבטתי בעיניהן הצוהלות של האימהות ואז הבנתי שהתינוקות בעגלה הם רק התירוץ לאימהות.
הילדה צחקה לא מעט בהצגה, מפעם לפעם הגניבה בי מבט לבדוק אם גם אני נהנה. כמובן שנהניתי לראות את עצמי יושב במשך שעה ארוכה על הדשא עם בתי הצוחקת. זה נקרא זמן איכות. אלו הם מסוג הרגעים שהיא תנצור עימה כשתיזכר באבא שלה. אוסף של רגעים מסוג זה חשוב מכל אוסף אחר ששמור בארון או בכספת.
יד ביד חזרנו הביתה ב 21.00, תוך שאני שוכח מאירוע חשוב בו הייתי אמור להיות נוכח. לך תסביר להם שגור ואוח היו אמורים להתחיל להופיע בחמש וחצי...
הפסדתי אירוע והרווחתי את לחמי כאבא. הרווחתי זיכרון.
מה הם חיינו אם לא אוסף של זיכרונות? אנחנו יוצאים לסוף שבוע כדי להרוויח זיכרון של כיף למשך מספר חודשים ואולי שנים. כל אירוע מרגש בחיינו משמש למעשה כזיכרון: המחמאה שנקבל עכשיו היא הזיכרון שניקח עימנו. הפגיעה היא הצלקת שתמשיך עימנו. נשיקה, חופש, ערב מהנה, הישג מרשים, הצעת הנשואים, רגעים עצובים, שבירת שיאים, אירועים חשובים, ברוגז, שולם... הם למעשה הזיכרונות שאנו אוספים. ככל שאנחנו אוספים זיכרונות יותר טובים, כך אנחנו יותר מרוצים מחיינו ולהיפך. הכל בראש!
העתיד הוא הזיכרון של העתיד הרחוק יותר. האם יש דבר כזה הווה? ההווה הוא כנראה זיכרון מתמשך של העבר הקרוב (צריך לקרוא שוב ושוב ולחשוב על זה כדי להפנים)
אם אתם מסכימים עם התיאוריה שלי, אז אולי אנחנו צריכים לתכנן את חיינו לפי שאלת החותם שנשאיר על עצמנו ועל אחרים?! אולי סדרי העדיפויות שלנו צריכים להתבסס על עוצמת הזיכרון שהם ישאירו?!
נראה לי שבסופו של דבר הכל בלוף: החומריות, האגו, המעמד החברתי, האופנה...רובם ככולם משמשים כאמצעי לאיסוף זיכרונות חזקים. כשאדם מספר שהיה לו משעמם, כששום דבר מיוחד או מרגש לא קורה, כוונתו שהוא לא אסף ברגעים אלו שום דבר לזיכרון. כשאדם רוצה חיים מלאים, הוא מתכוון מבלי אפילו להבין שהוא רוצה חיים מלאים בזיכרונות.
עוצמת חייך הם בידך, בהחלטה כיצד לתכנת את זיכרונותיך. אם בסופו של דבר, הכל אצלך בראש... אז לאן אתה רץ חביבי? למה אתה מחפש רחוק? שב שנייה בשקט, עצום את העיניים ותתחיל לביים ולהפיק זיכרונות חלומיים- לעצמך, להורים, לילדים לאנשים החשובים לך.
השבוע בקשה ממני בתי לקחת אותה להופעה של גור ואוח בפארק... ישבנו על הדשא אבא ובת... היא התענגה על תפוח מצופה... היא צחקה והגניבה בי מבט... חזרנו יד ביד הביתה.
אני נזכר שוב ושוב ומחייך - אחחח... אייך היה ממש כיף.
עקבו בפייסבוק
עקבו באינסטגרם
