שלוש שנות מאסר נגזרו על שוטר מג"ב תושב אשדוד, שביחד עם עוד 4 שוטרי מג"ב אחרים הואשמו בשוד מזוין, תקיפה בנסיבות מחמירות והתעללות בפלסטינים, במהלך תפקידם במחסום מיתר.

מכתבי האישום שבהם הודו הנאשמים עולה שהנאשמים, שחלקם עטו בחלק מהמקרים רעלות ומסיכות פנים, השתמשו בכח השררה שניתן להם במה שנראה כמו "שיטה" שאימצו להם להטיל מורא על מספר לא מבוטל של פלסטינים שניסו להיכנס לישראל דרך פרצה בגדר תוך שהם מאיימים עליהם, מכים ומשפילים אותם, מכוונים עליהם את נשקם, מתעדים את מעשיהם ושודדים את כספם תוך הצגת מצג שווא של עריכת חיפוש ובאצטלא של בדיקת מסמכיהם.

בחלק מהמקרים תיעדו הנאשמים את האלימות בה נקטו כלפי הפלסטינים באמצעות תמונות וסרטוני וידיאו במכשירי הטלפון הניידים שלהם. בתום המשמרות, על אף שהיו בתפקיד, נמנעו הנאשמים מלדווח על החיפושים שערכו ועל השימוש בכוח בו נקטו ולא רשמו כל דו"ח בעניין.

נגד חמשת השוטרים הוגש כתב אישום על ידי המחלקה לחקירות שוטרים, בעבירות של שוד מזוין, הפרת אמונים, תקיפה בנסיבות מחמירות, התעללות בחסר ישע ועבירות נוספות, כל אחד לפי חלקו.

אחד השוטרים שנגדם הוגש כתב אישום הוא תושב אשדוד, שהודה במסגרת הסדר טיעון בעובדות כתב האישום, לקח אחריות על מעשיו והביע חרטה. שירות המבחן המליץ להטיל עליו עונש מאסר בפועל בדמות עבודות שירות.

המחלקה לחקירת שוטרים עתרה להטיל על הנאשם 36 חודשי מאסר, מאסר על תנאי, קנס, פיצוי (בהתאם לפירוט שערכה בעניינו של כל נפגע) וחילוט הטלפון הנייד שבאמצעותו צילם את המעשים.

בסופו של יום, השופט יובל ליבדרו גוזר על הנאשם תושב אשדוד: 36 חודשי מאסר בפועל בניכוי ימי מעצרו, 12 חודשי מאסר על תנאי, קנס בסך 4,000 ₪ או 20 ימי מאסר תמורתו, פיצוי בסך כולל של 13,500 ש"ח לחמישה מנפגעי העבירות שביצע.

מפקד הצוות של השוטרים נשלח ל-48 חודשי מאסר בפועל וישלם פיצוי בסך 13,000 ש"ח לנפגעי העבירות שביצע.

שני שוטרי מג"ב נוספים נשלחו ל-16 חודשי מאסר בפועל ו-8 חודשי מאסר בפועל. גזר דינו של שוטר חמישי טרם ניתן.

בית המשפט עמד על הנזק הפיזי, הנפשי והקנייני שנגרם לנפגעי העבירה; על הנזק שעלול היה להיגרם לנפגעי העבירה לו אחד מהאירועים היה מסתבך; על כך שהעבירות בוצעו על-ידי אנשי אכיפת חוק; על כך שהעבירות בוצעו תוך שיתוף פעולה של מספר נאשמים; על ריבוי נפגעי העבירה וריבוי המקרים ומועדי ביצוע העבירה; על התכנון המוקדם; על פערי הכוחות שבין הנאשמים שפעלו מכח השררה, כשהם מצויידים בכלי נשק ומדים לבין נפגעי העבירה המשתייכים לאוכלוסיה אזרחית; על הביזוי וההשפלה שהיו נלווים למעשי חלק מהנאשמים בחלק מהאירועים (למשל אמירת נאשם 1 כלפי אחד הנפגעים שבכה: "למה אתה בוכה כמו קוקסינל" או הכאת נאשם 2 את אחד הנפגעים באמצעות מקל מספר רב של פעמים תוך כדי שהוא שר "אן-דן-דינו סוף על הקטינו"); על המעילה במשימות שהוטלו על הנאשמים והפרת האמונים מצדם; על שיבוש החקירה; ועל ניצול הקושי של נפגעי העבירה להתלונן בשל מעמדם.

בנוסף עמד בית המשפט, על הנזק שהנאשמים הסבו לא רק לתדמית גורמי אכיפת החוק אלא גם לשמה הטוב של מדינת ישראל שאגב ניהול מערכה קשה אל מול גורמים עוינים, שונים ורבים המבקשים לפגוע בה וביושביה, נאבקת להוכיח את מוסריותה וטוהר נשקה בכל זירה אפשרית, גם בהקשר של ההתנהלות אל מול האוכלוסייה הפלסטינית.

לצד זאת עמד בית המשפט המחוזי גם על גילם הצעיר של הנאשמים ועל חוסר ניסיונם, ושפך אור, מבלי להמעיט מחומרת התנהלותם הפסולה, על המציאות המורכבת וההיבטים היחודיים של המשימה שקיבלו לבצע לרבות כאלו הקשורים לממשק עם אוכלוסייה אזרחית המבקשת להכנס למדינה בניגוד לדין.