תקרית חריגה במשכן אשדוד: אדם קם באמצע הצגה וצרח לעבר השחקנים - "גועל נפש!"
19.01.23 / 08:17
האירוע, לטענת השחקן הראשי דוד שאול, התרחש בהצגה "פיקוח נפש" של התיאטרון הקאמרי שהועלתה ביום שלישי השבוע מעל במת המשכן באשדוד. "אולי היינו צריכים לעצור את ההצגה, ולהראות לו מי הבוס" - הוא שיתף בדף האינסטגרם שלו
תקרית חריגה השבוע במשכן אשדוד עת הוצגה מעל הבמה ההצגה "פיקוח נפש" של תיאטרון הקאמרי. לטענת השחקן הראשי דוד שאול, אחד הצופים קם במהלך ההצגה וכמו משום מקום החל לצרוח: "תתביישו לכם! זו חרא של הצגה! מה זה הגועל נפש הזה? איך אתם לא מתביישים?".
את הדברים כאמור שיתף בדף האינסטגרם שלו השחקן דוד שאול, שמגלם את הדמות הראשית. ההצגה עוסקת בנער דתי בשם עזריאל המטיל ספק באמיתות שאל תוכן גדל. שבועיים לפני שהוא מתחיל ללמוד בישיבת הסדר - מפגש עם חבורת משוררים, גורמת לו להיקרע בין עולם התורה לעולם השירה.
"לא ידענו מה לעשות בהתחלה" – שיתף שאול. "אחר כך נשמתי עמוק. זכרתי שהייתי בלהקת הנח“ל והיו חיילים שפעם אחת זרקו עלינו סטיקלייטים שנרד כדי שיוכלו לחזור כבר הביתה. נשמתי עמוק. עינת הסתכלה עליי, סימנתי לה שתנשום. שתמשיך לאט ובקור רוח. והו - כמה קור רוח היה לה. היא המשיכה במונולוג שלה, לאט לאט, עד שהוא יצא מהאולם. הייתה מדהימה".
"שלא יהיה פה ספק" – הוא הוסיף. "הבן אדם ניסה להרוס את ההצגה. ניסה שנענה לו. חיכה רק להזדמנות שהוא יוכל לחרב הכל ומי יודע אולי לעלות גם לבמה".
View this post on Instagram
בהמשך הפוסט הוא שיתף על התחושה הקשה בדרך הביתה, ושאולי היה עליהם להגיב במקום להבליג ולהמשיך בהצגה כאילו לא קרה דבר:
"בדרך חזור ניסיתי לחשוב שהכל טוב, שזה הכי טבעי.
הרי תפקידה של אמנות היא להציב מראה.
ולפעמים המראה הזו לא נעימה. לפעמים היא תגרום לנו לשבת בכיסא באי נוחות - ולפעמים - ממש לצרוח על השחקנים.
והרי הכל לגיטימי כי אמנות אמורה להיות דבר מתסיס, שיוצר אצל הצופה את כל האמוציות האפשריות. גורם לו לחשוב ,להרגיש, לכעוס, לאהוב, לצחוק.
ועדיין, אחרי כל זה, אני חוזר הביתה בהרגשה לא כל כך טובה.
שעדיין, אולי מישהו היה צריך לענות לו. אולי היינו צריכים לעצור את ההצגה, ולהראות לו מי הבוס.
להתעלם זה כל כך קשה. גם אם זה הדבר הכי נכון לעשות כדי שההצגה תנצח בסוף.
אני חוזר ברגשות מעורבים.
באמת שהיה לי קשה.
עצוב.
במיוחד לאור מה שקורה במדינה שלנו.
לא רוצה שהקהל ירגיש פחד.
לא השחקנים.
ולא אף אחד.
מותר לנו לדבר. להשמיע את זעקותיהם של הדמויות שלנו, ולנצל את הבמה כדי להראות את תמצית האנושיות המזוקקת, הפגועה, הפגיעה והרוטטת של כל אחד ואחת מאיתנו".