לפני 30 שנה אורלי דודה שלי ז"ל נכנסה לבית של סבא יוסף וסבתא ג'ורג'ט ז"ל ברובע ה', ערב המימונה. הדלת הייתה פתוחה ואורלי סיפרה שהיא נכנסה לסלון מלא בשכנים ושכנות, שפות ותרבויות שונות. בחיפושים אחרי ההורים שלה, היא התחילה לשאול את השכנים איפה הם והתברר לה שהם לא בבית, אלא אצל שכנים אחרים שהזמינו אותם למימונה.

זהו, אם תרצו, תפקידה של היהדות המזרחית בעיני. לפתוח שולחן, להשאיר את הדלת פתוחה באופן שמאפשר לכל אדם להיות עצמו בתוך העושר התרבותי שמרכיב את החברה הישראלית. להיות הבמה המתונה, באופן הכי עמוק של המילה. לבנות מערכות יחסים שלא כופות זהות על אחרים, גם אם הם בסלון של הבית שלך. עולם שעושה מקום וכבוד אמתי לאדם ולסיפור שלו.

אסור לנו לפספס את זה, עלינו להיזהר ממלכודת הסקטור. אל לנו להפוך לקבוצת ייחוס שמחזיקה את הסיפור המזרחי לעצמה, רק כי זו רוח התקופה בה אנו חיים. תקופה קיצונית בה מגזר נלחם במגזר ואדם באדם. עלינו לעמוד על עצמנו שלא ניצור עוד פירמידת כוח או איזה עגל זהב שקרי ומפלג. היהדות המזרחית מחזיקה פוטנציאל רחב יותר, לא עגל זהב אלא גשר זהב, הזדמנות פז ייחודית, להכיל ולהחיל את תרבות המתינות התרבותית, הפוליטית והדתית באופן רדיקלי, באופן שורשי, אל מול כל הקיצוני והאלים. בידיים שלנו להחזיר את הרגישות הקהילתית שנמצאת בלב התרבות המזרחית.

רק צמיחה מלמטה למעלה, מהמרחב המוניציפאלי, תוכל לעמוד אל מול פוליטיקת ההפרד ומשול שנכפית עלינו על ידי אליטות מתחלפות. עלינו לבוא מהשטח, מהשכונות המעורבות, ממערכות היחסים המגוונות. להתעורר בכל בוקר אל תוך השאלה איך אנחנו מתרגמים את כל זה לתפקיד הדור שלנו.

*** בתמונה דור ההמשך נוגה פטריסיה קקון יחד עם סבתא ג'ורג'ט ז"ל שלימדה את כולנו: "כשמישהו מגיע אליך ומושיט יד, תמיד תתן. בלי לשפוט. להושיט יד לעזרה זה אחד המעשים הקשים ביותר לאדם. אם אדם הגיע למצב כזה, פשוט תתן כמה שאתה יכול, כמה שיש לך לתת." אבא שלי השריש בי את המשפט הזה מאז שאני זוכר את עצמי, את השיעור הזה באמונה באדם ובנתינה. את חכמת החיים הטבעית, הפשוטה והעמוקה הזו, שמהווה את הבסיס לכל מי שאני שואף להיות, למד אבא שלי מאמא שלו, סבתא שלנו.