רביעי. יוצאת מהמקלחת. רגועה. הטלפון מצלצל. השעה 12:50. זה יום טוב היום. הייתה לי פגישה חיובית. המשרד שלי מתחיל לקרום עור וגידים. 

עומדת מול המראה מתבוננת בעצמי. כשהמשקפיים הוורודים מונחים על עיני פתאום גם עור הפנים שלי מתוח יותר, על הראש שיער השיבה פחות בולט והגוף נראה טיפה יותר גפרורי. אבל ממש ממש טיפה. זה שלומי חבר שלי על הקו. ״מה קורה מותק?״ עונה לו בחיוך רחב. שקט. ״שלומי?״, שואלת, יודעת שבטח הוא לא מבין מה נחה עלי רוח השמחה הזאת. הקלילה. שניה אחרי כבר מזכירה לעצמי שתמיד כשאני קצת מרפה מהמתח הזה שמלווה אותי בחיי ומחליטה לשחרר, משהו מכווץ אותי בחזרה. אולי קרה משהו נוראי???

״יש לי סוכרת״, אני פתאום שומעת אותו אומר. ״מה? איך? ממתי?״, עונה מבולבלת. במקביל משחררת אנחת רווחה. בהקבלה לתסריטים אצלי בראש שתמיד הרבה יותר דרמטיים וכוללים פצצות, דם ותמרות עשן, ההודעה מרגיעה אותי.

״לא הרגשתי טוב״, הוא ממשיך בקול נמוך וחולני, ״הלכתי לרופא ואז לבדיקות דם - שחשפו שיש לי סוכר מטורף״. הוא מתנשף. 

חולה על שלומי. הכל אצלו תמיד פועם לפי מצב הרוח. היום הוא מדוכדך. זה הופך את הסוכרת למחלה חשוכת מרפא שהשם ישמור... ״אני צריך לדקור את עצמי יום כן יום לא, הפחתתי את כל הסוכרים, השוקולדים, המתוקים ובקיצור נגמרו לי החיים״. דרמטי כבר אמרנו? 

אני מתחילה לצחוק. הוא תמיד גורם לי לצחוק. גם ברגעים הכי קשים שלו הוא מצליח להצחיק אותי. הכי מצחיק אותי כשהוא מגזים. ממש כמו עכשיו. וזה לא שחלילה אני ממעיטה מסכנות הסוכר הגבוה בדם. ממש לא. רק שאיכשהו תמיד מהמצוקות הגדולות ביותר הוא מייצר איזו גרוטסקה שמפילה אותי לקרשים. מצחוק, כן?

לראשונה זה קרה כשעבר ניתוח להסרת שקדים וביקש ממני לילה לפני להניח לו גלדיולות על קברו (השם ישמור) אם לא ישרוד אותו. ההיכרות ביננו עוד לא הייתה מספיק עמוקהז, וכך מצאתי את עצמי מתפללת לבורא עולם שיציל אותו מהניתוח המסוכן (?) שהוא עומד לעבור.

למחרת כבר עמדתי על סף ביתו עם זר גלדיולות, ופנים מבוהלות. עוד לא האמנתי שאפשר לשחרר אחרי 24 שעות חולה שעבר כזה ניתוח מסובך...... 

רק כשנכנסתי לביתו ואישתו הפרגמטית הסבירה שהוא לא בסכנת חיים, נרגעתי.

חמישי. 7:05. התעוררנו מאוחר. נוטלת ידיים, מנגבת. כולם עדיין ישנים. או שלא? פתאום שומעת את חנוך מדבר. מתקרבת לכיוון החדר, עדיין ממלמלת את ״אשר יצר״. חנוך עם הנייד. ״מה קרה?״, אני משחררת לאויר, תוך שאני מסתכלת על השעון ומתלבטת אם זאת כבר שעה סבירה ל״שיחה טובה״. 

חנוך משתיק אותי בהנפת יד מולי. הוא מייצר אצלי את התגובה הנגדית. ״מה קרה?״, אני מרימה את קולי. מריצה בפעם ה-5 מיליון את כל תסריטי האימה שחולפים בראשי ברגעים כאלה. בלית ברירה עונה, ״דדי קיבל דום לב״. שקט. שומעת את עצמי שואלת ״ומה איתו?״. המבט של חנוך אומר הכל.

כשכאב לדדי אף אחד לא ידע. כשחלה, גילינו דרך נינה, האישה שאיתו, החצי השני שלו. שני הפכים שמשלימים האחד את השני לשלם גדול ומיוחד. נינה אוהבת לשתף. הוא לא אהב לחשוף את חולשותיו הפיזיות. העדיף תמיד לעמוד איתן אל מול החיים ולהסתכל להם בלבן של העיניים. 

עם הציניות שלו, ידע לתפוס את החיים ולהשחיל אותם לתוך הכיס הקדמי של מכנסי הג׳ינס שלו. ותמיד איכשהו זה הרגיע אותי. והצחיק אותי כשהיה בסביבתי - אני בחרדות ממה שמתרחש מסביבי, והוא מגמד את המקרה ומכניס לפרופורציות. בחוש הומור, באירוניה, במבט מפוכח. אהבתי את זה.

עומר וסער, בדרכם כאביהם, מסתכלים על החיים ומחייכים. בחיוך ציני. ״יאללה תרגיעי משוגעת״, שמעתי את עומר לא פעם יורה לעברי, וסער מזכיר לי עם כל מבט שלו שאף אחד לא יזעזע את שלוותו. 

ביום חמישי, האסכולה החרדתית, זאת שהפולניה שבי משתייכת אליה, לא הוכיחה את עצמה. שוב משב אופטימי שטף אותי, מאמינה שדום לב לא יכול להכניע את דדי. הגדול.

ובעצם אולי זה השיעור האחרון שקיבלתי מדדי בעל כורחי? חרדה או לא חרדה, מה שצריך לקרות כנראה קורה.  רע או טוב. ובע״ה הלוואי שיהיה תמיד רק טוב.