בסילבסטר הקודם לא התנשקתי עם אף אחד בחצות. כתבתי על זה ציוץ ציני ומתחכם ב'טוויטר' והלכתי לישון. ניסיתי לחשוב למה אף אחד לא הציע לי להיפגש, או קרא לי למסיבה או לפחות שלח לי "ערה?" ולא ממש הבנתי מה לא בסדר. אז התנחמתי בזה שכולם קוקסינלים.

באמצע פברואר הוזמנתי ליומולדת של מישהו 'מוכר' מהרשתות החברתיות. נסעתי מאשדוד עד לפאב בהרצליה לרגל המאורע. לא כי אנחנו החברים הכי טובים אבל כן כי הוא מותק. והזמין אותי ולא היה לי משהו יותר טוב לעשות באותו הערב. אז ארזתי ספונטניות ומעיל ויצאתי לדרך. ישבתי שם בפאב, על כיסא באיזו פינה ולא זזתי ממנו. מלא כוכבי רשת עולים ויורדים שיחקו משחק כיסאות ושוחחו אחד עם השני, בעיקר על התרחשויות ה'שעה' ברשת ואני ישבתי שם בפוזה של "הרוצה את הרב יבוא אליו". להפתעתי- באו לשבת לידי. שאלו שאלות, הסתקרנו להכיר את מי שאני מאחורי הדמות האינטרנטית. להפתעתם- הם גילו שאני לא מפחידה כמו שהם חשבו, וגם דאגו לציין את זה בפניי. ואז, באמצע הבר, התחלתי לבכות. בכי פומבי כזה.

בסוף חודש פברואר הלכתי לסדנת "מהות". הגעתי לשם כמו אריה לכוד בכלוב שבניתי לעצמי, וכל מי שניסה להאכיל אותי או ללטף כמעט וקיבל ממני נגיסה שהורידה לו את היד. אחרי שעתיים הכרזתי כבר שזה לא בשבילי אבל נשארתי. אחרי יממה פתחתי את פה הג'ורה שלי ויריתי לכל הכיוונים, מלאה בשיפוטיות וציניות וגלגולי עיניים עד שהבלונדינית סתמה לי את הפה והוכיחה לי שיש אנשים שיכולים עליי. נראה לי שבאותה הנקודה הבנתי שבאתי לסדנה כי יש בי משהו שאני לא אוהבת בי, אבל עדיין לא הבנתי מה. ככל שעבר הזמן הורדתי ציניות וקילפתי מעליי באיטיות ובכאב תדמית שאני לא זוכרת מתי בדיוק התחלתי לעטות סביב, של ערסית, עוקצנית, אלימה במידה מסוימת ועצבנית- אחת כזאת שמשדרת שעדיף לא להתעסק איתה. הבנתי שאני לא אוהבת אותי, אז ברור שלא יאהבו אותי. איך אפשר?!

בסוף חודש מאי החלטתי להתעמת עם עצמי עד הסוף. הלכתי לסדנת "מקור" עם החלטה שאני באה לעבוד. לא על אנשים אלא עם עצמי. הבנתי שאני רגישה אבל היה לי כל כך קשה להחצין את זה החוצה, לומר במילים פשוטות. החלטתי להפסיק לכעוס סתם ככה ולשלוט ברגשות שלי. לא לתת לכל דבר לעבור דרכי. התחלתי לאהוב את עצמי, אבל ממש אותי. בלי מסיכות, בלי חומות הגנה שמזמן עקפו את חומת ברלין ונלחמתי מול הפחדים שלי.

בחודש יוני, כבר הייתי מאוהבת. קצת בעצמי והרבה בו. בהתחלה אמרתי לו רק "אני מתה עליך", אחר כך אזרתי אומץ ואמרתי את המילים שכל כך פחדתי לומר במסווה של "יש לי פחד מאינטימיות" והכרזתי בפניו שאני (פאקינג) אוהבת אותו. בט"ו באב עשיתי "דואט" (כן, עוד סדנה) והפסקתי להתכחש לזה שהלב שלי דופק מאז בכל פעם שאני רואה אותו או חושבת עליו. ניסיתי לברוח מהרגשות שלי בכל דרך אפשרית אבל הוא, כפרה עליו, לא מהבחורים האלה שאפשר לעבוד עליהם, בטח לא בדיבור מתמיד על עצמי או בפוזות שעדיין קפצו מתוכי ב"אוטומט" בכל פעם שהרגשתי חשופה. למדתי שחולשה בעצם מראה על חוזקה ושאין צורך להראות כלפי חוץ באופן מתמיד שאני חזקה ודווקא בגלל זה צמחתי לאט בעוצמה רכה ומלאת אהבה.

2015 היא ללא ספק השנה שבה מצאתי אהבה גדולה. קודם בי.