שרון מרק, תושבת אשדוד, חוקרת סביבה באוניברסיטת תל אביב. בעלת הבלוג ״הדבר הירוק הבא״,  כותבת במיוחד לתושבי בני עירה:

"באופן סימבולי דווקא בפתחו של ״יום כדור הארץ״ נחשפים ממדיו האמיתים של האסון המתמשך מזה שנים במפרץ חיפה, אזור מוכה זיהום והוא כנראה לא היחידי. איכות הסביבה חוצה ערים וגבולות ולכן אותם נתונים קשים אשר נחשפו בשבוע האחרון צריכים להדאיג את כולנו.   

בטרם חילופי ההאשמות ההדדים בין משרדי הממשלה, הרשויות והמפעלים על מדינת ישראל לקחת אחריות מיידית על בריאותם של תושבי מפרץ חיפה ולדאוג לשלומם ושלום הילדים. בהמשך, ליצור מנגנון אכיפה תקיף ולהחיל את תקני היעד בחוק אויר נקי- אלה המגנים על בריאות הציבור.

האחריות לשמירה על אויר נקי ואיכות הסביבה אינה נעדרת גם מהרשויות המקומיות. עליהן לייצר מציאות מקיימת, בריאה וירוקה למען תושביהן, תוך איגום משאבים והתאחדות עם רשויות נוספות על מנת להוביל שינוי סביבתי אמיתי.  עוד על הרשויות החובה לדרוש מהמפעלים את מימון עלות הניקוי של הנחלים והקרקעות המזוהמות.

אשדוד דומה לחיפה במספר מאפייני פעילות תעשייתית:

פעילות בית זיקוק, מתקנים לאחסון דלק ונמל המשנע מטענים עם חומרים מסוכנים ובנוסף להם מפעלי מיחזור וייצור חומרי הדברה, אך אין בה מחאה ציבורית כה אקטיבית נגד סכנות הזיהום. זאת ועוד, כמו בחיפה גם באשדוד, אישרה המועצה הארצית לתכנון ובנייה לפני כחודשים את תוכנית המתאר הארצית תמ"א 32/1 המכונה "אחסון גפ"ם לישראל”. אותה תכנית, נועדה להגדיל את מלאי הגפ"מ בישראל ל-60,000 טון. כיום למעשה מכילים המחסנים בחיפה, באשקלון ובאשדוד 14,000 טון. נפח האחסון שהתכנית מאשרת הוא פי ארבע מהקיים היום וההשלכות הסביבתיות והבטיחותיות על תושבי העיר הן עצומות במקרה וישתבש דבר מה במהלך איחסון החומר, שינועו או בעת מצב בטחוני חריג.

האדישות חונקת

אני עוקבת זמן ארוך ברשת אחר הארגונים והתושבים המובילים את המאבק ארוך השנים למען איכות אויר ראויה באזור המפרץ. הם נחושים, אקטיביסטים, מובילי דעה וזעקתם גם אם נשמעה לא פעם הוסחה והושתקה על ידי גורמים כאלה ואחרים. אמש, שמחתי לצפות בראיון עם אחת ממובילות המאבק אשר לרגע יכולתי להבחין בגוון של נחת בקולה עצם הידיעה שמלחמתם לא היתה לשווא. שטענותיהם החוזרות ונשנות הוכחו מדעית כמהימנות. שכעת הגיע הזמן כי הגורמים הלאומיים האמונים על הבריאות והסביבה יקחו את המושכות לידיים. המאבק הזה הזכיר לי שוב מדוע אנחנו כתושבים העיר והמדינה חייבים להימנע מאדישות ומפאסיביות ועלינו לקחת אחריות בכל תחומי החיים להם אנו שותפים בעיר החל מהשתתפות בישיבות הנהגות בתי הספר או בגני הילדים, ועד גילויי אזרחות פעילה בעיר, התנדבות קהילתית, השתתפות בועדות הרשות או ישיבות המועצה ועוד. האדישות חונקת, מנטרלת, מרחיקה, מדחיקה. אל לנו לשבת על הגדר ולצפות מהצד במפגעים או מהלכים אשר אינם מסתדרים עם ההגיון הישר או שאינם מיטיבים עם החיים העירוניים.

לא ירשנו את כדור הארץ מאבותינו - רק שאלנו אותו מילדינו

ולסיום, אותה ״איכות סביבה״ אינה חיבוק עצים, אינה קלישאה ובוודאי שלא מותרות, היא נדרשת לכל אדם באשר הוא ללא הבדל דת, מעמד, צבע או מין כיוון שביום בו יזוהמו המים על פני העולם, כל העצים ייחטבו, והשדות כולם יתייבשו, רק אז אולי יבינו בני האדם, שכסף אי אפשר לאכול (והאחרון היה פתגם סיני עתיק).