תושבי הדרום, הסובלים מהירי כל השנה והרוב המכריע בעם ישראל, אינם מעוניינים בהפסקת האש, להפך, הדרישה היא לסיים פעם אחת ולתמיד את ירי הרקטות לישראל, לסיים את סבב הלחימה בנוק אווט, להחזיר את כוח ההרתעה לצה"ל והכי חשוב - להחזיר את הכבוד לתושבים המופגזים. כן הכבוד שנרמס בין ריצה לריצה למקלט....בין שיבוש החיים לנער שמרטיב במיטה, לפחד מכל רעש חריקה,לאימא המבוהלת ולבתי הקפה המושבתים... הכבוד חייב לחזור ללב ואם לא...תישאר צלקת עמוקה שתשפיע על המורל הלאומי לטווח הקצר ועל הפטריוטיות והמוטיבציה לטווח הארוך.

המשמעות של המורל הלאומי בתקופה זו:

כל פרשיות השחיתות האחרונות שלא פסחו על אף ממסד (משטרה/נשיאות/ממשלה/פוליטיקה/צבא/ משפט) כולל אנשי העסקים וראשי המשק החזירים שעושקים את החסכונות של העם בראוותנותם ותאוותם לעוד ועוד ועוד ....כל אלו מחלחלים עמוק למודע ולתת מודע של הציבור - יוצרים מוגלות בלב שרק מחמירות.

מדינת ישראל הופכת לפתע לאהבה הנכזבת. העין קוראת וצופה בפרשיות המתפוצצות שוב ושוב בתקופה האחרונה, האוזן שומעת אבל הלב ממאן להאמין שכך נראה החלום הציוני – הכסף הפך לתכלית הכול והמושכים בחוטים מוכרים נשמתם לשטן למענו.

התוצאה של השחיתות הציבורית תתפוצץ בשלב ההפנמה כשהאסימון ירד ויהיה קשה להחזיר את הגלגל לאחור.

נותר לנו, התמימים והנאיביים, העורגים והפטריוטים המאוכזבים לסמוך ידינו על צבא הגנה לישראל. אם לא הוא....אז מה נשאר?!
אנו רוצים להאמין שצה"ל שלנו הוא מהחזקים בעולם ולפחות הצבא האמיץ שבכולם ובטח האמין והטהור מכולם והוא הכי שלנו והכי ישראלי ואמיתי.

יש משהו מרגש וטהור בנערים והקצינים על מדים שמוכנים להחריף נפשם למען המדינה, שהנכונות שלהם להקריב היא טוטאלית. אלו הם הדוגמה היחידה למופת היום, הדגם לחיקוי.

העם קורא לממשלה - "תנו לצה"ל לנצח וכך למעשה הוא אומר לפוליטיקאים ולכל מה שנתפס בעיניו כלא נקי  – "אל תפריעו, לא סומכים על שיקול דעתכם".

הקבינט הביטחוני צריך להשקיף מעבר לקצה האף שלו ולהבין שלסבב הלחימה הפעם ולתוצאותיו, משמעות כפולה ומכופלת למורל הלאומי השפוף והמוכה מפרשיות השחיתות האחרונות, מההססנות של הקבינט ומכך שארגון טרור סמוך אלנו לא מורד על הברכיים פעם אחת ולתמיד.

כבוד היא לא מילה מגונה, כבוד בנה את המדינה, כבוד מונע מאנשים לפעול באופן שפל, כבוד שולח חיילים להסתער מול אש חיה. כבוד משאיר וישאיר אותנו כאן במדינה.