עברו 10 שנים מאז הקמתי את המקומון וקרוב לשנה מאז העברתי אותו לידיים הרעננות של הצוות הנוכחי....ואאווו זה חתיכת זמן... בפרספקטיבת הזמנים של מקומונים... אני מרגיש כאילו בקשו מדוד בן גוריון לכתוב על חגיגות ה100 למדינת ישראל....

טוב נו...הגזמתי, אני עדין כאן, חי ובועט רק בפלטפורמה חדשה .

היום אני הבעלים של אשדוד נט ומערכות טכנולוגיות ותוכן בעולם האינטרנט.

למרות שעברה שנה מאז פרישתי, המגזין  עדין טבוע בי - ערכתי למעלה מ450 גיליונות וכתבתי מנימי נפשי כ 470 טורים אישיים תוך שאני עושה סטריפטיז על בסיס שבועי ושופך בטור האישי את כל רגשותיי.  בלי חארטה ובלי דיפלומטיה.

למדתי דרככם שמותר להיות פגיע, מותר לגלות חולשה, מותר לכעוס, להתרגש, להשוויץ ולהתבייש, אבל אסור להיות צבוע, לא כמוביל דעה, לא כמטיף מוסר ולא בכלל.

למקומון יומי אסור להתיימר ולהתנפח מהרגשת חשיבות, התפקיד שלו להיות מקור בילוי, אינפורמציה וכמוביל דעת קהל – מה IN, מה OUT, לקבוע את סדר היום הציבורי, להעניק אינפורמציה, להשמיע את קצב הדופק של העיר, להאיר פינות חשוכות, לפרגן לטובים, להכות ברעים (למרות שזאת שאלה הטמונה במשקפי המתבונן).

מאז ומעולם גייסתי למערכות התקשורת שלי רק כתבים שלהם זו הייתה הפעם הראשונה לכתוב בערוץ תקשורת כל שהוא. למדתי אותם את רזי המשחק והחשיבה התקשורתית.  אצלי הם למדו שהחוקים הם ש...אין חוקים. חוקים יש רק בבתי ספר לתקשורת ובעיתונים עתיקים.

איש תקשורת טוב צריך לדעת לצאת מהקופסא, לברוח מתבניות ורק כך להגיע אל האנשים.
חוכמת ההמונים קובעת את החוקים – אפשר להילחם בה, אפשר לזרום אתה אבל אסור להתעלם מחוכמה זו – מי שעושה כן הוא אחד מהשניים – בירוקרט עתיק או יהיר.
נכון, אסור להיגרר שבי אחר ההמון אבל חובה להקשיב לרחשים.

החבר'ה שעבדו איתי התפתחו מאוד בעולם התקשורת ובכלל – אפשר למצוא אותם בעיתונות הישראלית, בעמדות מפתח, כיועצים מובילים, כעצמאים מצליחים...הסיבה היא שהם נפתחו לעולם ומכאן שהעולם נפתח אליהם.

מקומון הוא לא מקום עבודה, חובה לבוא אליו מאהבה לעיר, מאכפתיות, מתחושת שליחות.

להיות איש תקשורת בעיר זו דרך חיים, זו תשוקה וכדי לשמור על קצב כזה תקופה ארוכה, איש התקשורת צריך להיות נימפומן!  אם לא...הוא הופך לטכנאי של מילים ואז...הקוראים שאיתם אנחנו מתנים אהבה על בסיס קבוע, חשים בזאת מיד.

באהבה יש מגוון סגנונות - אפשר לאהוב סגנון כזה או סגנון אחר, אבל אי אפשר לאהוב סגנון מכני.

כדי לשמור על עצמנו ועל ייעודנו כאנשי תקשורת, אנחנו  חייבים להמציא את עצמנו כל הזמן מחדש - לשמור על אדרנלין גבוה, על התשוקה ולהיות עדכנים בעולם שבו הקצב מטורף וסף הריגוש גבוה.

על דבר אחד חובה עלנו לשמור כעל תורה שקבלנו מהר סיני – וזאת על האמת שלנו.

בעולם שבו אבדנו אימון כבר מזמן במילה של המנהיגות הרדודה, חובת התקשורת להוות משענת של אמת, שופר לזעקה, אי של שפיות מוסרית/חברתית ופרוז'קטור למציאות – בין אם היא מכוערת או יפה.

שלכם באהבה אייל