הימים האלו הם הימים הכי ישראלים שיש – יום השואה, יום הזיכרון וחג העצמאות. אלו  הם הימים שמאחדים אותנו שוב, שמגדירים אותנו כעם, אלו הם הימים בהם אנו נזכרים שכולנו כאחד, שאנו קשורים זה בדמו של זה, תלויים האחד בשני או שנהיה תלויים האחד ליד השני...

דקות הצפירה, הדגלים המתנופפים על מרפסות הבתים ועל הרכבים, אלו הם הרגעים, אלו הימים בהם אתה מרגיש כחלק מגוף גדול, כחלק ממדינה יהודית שמגנה. 

אתה מפנים עד כמה אתה חלק בלתי נפרד מאותו גוף, הכיצד ביחד הופכים לאחד והאחד הוא תמונה מרהיבה בעוצמתה. 

אין עוד מדינה בעולם שבבת אחת עוצרת מלכת למשך דקה/שתיים, אין עוד מדינה שמכבדת כך את הזיכרון של קורבנותיה,  אין עוד מדינה שהופכת בן רגע אחד כאחד! מחזה כזה מתקיים רק בישראל...

אחחח..כמה אני מתגעגע למילה "רק בישראל"...

פעם היינו אומרים אותה הרבה כשחזנו נפוח ונימת גאווה פטריוטית הייתה יוצאת מגרוננו. משום מקום היינו מחפשים ומוצאים את הגאווה הלאומית. אפילו בתפוזים שלנו התגאינו: "הכי טובים בעולם!" כך טענו בנחרצות מבלי לטעום את של האחרים.

בשנים האחרונות אנחנו יותר ויותר ציניים והישראליות הופכת יותר ויותר לנימת זלזול.

זה לא קורה בלבבנו, זה בעיקר אצל אנשי תקשורת מתנשאים שמנסים השכם וערב לשטוף את מוחנו עד כמה אנו "חארות".

במשך כל שאר ימות השנה, הכותרות בתקשורת נוהגות להזכיר לנו שוב ושוב כמה רע לנו, כמה שאנחנו לא יוצלחים ויש מתוכנו אשר כמעט ורומזים - שחבל בכלל שאנחנו קיימים.

אבל למרות הכול, העם בציון ממשיך ואומר את דברו בעוצמה רבה מבלי להוציא מילה - הוא תולה את דגל ישראל על מרפסת ביתו עם הפנים לעולם, הוא מניף בגאון את דגל ישראל על רכבו ובכך מצהיר הצהרת אהבה נאיבית וקסומה.

הצהרה נטולת אינטרסים נטולת צביעות ונטולת מילים, הוא עומד דום בגאווה עצורה לכבוד מי שמייצג את זכות קיומה, הוא נאמן עד הסוף ולמרות הכול לישראל כנאמנות של אם לבניה.

הנאיביות המקסימה הזו היא הניצוץ שעוד נותר בנו מתקופת הגולה בה ערגנו למדינת ישראל, היא שאריות מתקופת הקמתה בה דברנו על המדינה כשלחלוחית מרצדת בעינינו, כששיער ידינו מצטמרר, תקופה בה אזרחי המדינה שרו בשאגה:" אנו אוהבים אותך מולדת..."

בשנים האחרונות השאגה הגדולה נבלמה עמוק בתוכנו... והיא רק מחפשת הזדמנויות להתפרץ במלוא עוצמתה.

השאגה העצורה תקועה לנו איפה שהוא שם, בין מחירי הדיור, בין כותרת בעיתון לצביעות שחוגגת, בין קשיי היום יום, בין פערים חברתיים הולכים וגדלים שמנתקים אותנו האחד מהשני ויוצרים הבדל בין דם לדם.

וכך, בין אכזבה ממנהיגים, לשקרים, לייאוש, לקשיי היום יום...השאגה בתוכנו הלכה ודעכה.

העם הזה הוא פטריוט מלידה - גם בלי שתתנו לו אצבע הוא ייתן למדינה את כל היד. כן, גם את הרגל ולמעשה את כל חייו....

ו...כן, העם הזה אכן מקבל אצבע... רק שלעיתים קרובות מידי זאת אצבע משולשת.

ברגעים אלו חייבים מנהיגי ישראל להביט (לא רק ממרפסת ביתם) על העם הזה, על העם היושב בנגב בצפון ובכל מקום (לא רק במרכז).

העם הזה לא מבקש הרבה מידי - הוא בסה"כ רוצה לעבוד ולהתפרנס בכבוד, הוא רוצה קורת גג, הוא מבקש דברים בסיסיים כמו למשל...כנות, שוויון, לחוש במציאות את מה שהוא קרא בספרים, את המילים שהוא שאג בשירים, את מה שחינכו אותו – שכולנו שווים בני שווים בישראל, שהמדינה הזאת נולדה למענו, שבניה ואבות אבותיו פדו אותה בדם כדי שהוא יוכל לחיות בה בכבוד ובביטחון בתחושה שהיא הבית היחיד שלו.

התפקיד של מנהיגינו הוא לממש את חזונם של החולמים, למלא את חובתם כלפי המקריבים, כפי שהנופלים ביצעו את שליחותם  ללא מילים.  
השליחות היא לשמור על השאגה העצורה בתוך כל אחד מאיתנו לעד.

השאגה הזאת היא זכות קיומנו כאן, השאגה הזאת שולחת חייל לקרב, היא מלכדת אותנו, היא האדרנלין, היא יוצרת שירים ואחוות אחים, השאגה הזאת נוטעת בנו חיים .

ואם המנהיגים שלנו לא יודעים לעשות זאת...אל נתייאש כי האחריות שלנו למדינה לא נגמרת בהטלת אחריות על אחרים.

התפקיד שלנו הוא להיות ערבים זה לזה, לשמוח, לשיר, להיות גאים באותה המדינה שצמחה מן הביצות והדהימה את העולם, האחריות שלנו היא גם לדורות הבאים.

תפקידנו לעקור את שורשיה השוטים ולהמשיך את דרכם של יזמיה ובוניה.

תפקידנו להיות הישראלים היפים, לתת דוגמה אישית ולא להתייאש, תפקידנו לשמור את הניצוץ כדי שחלילה לא יכבה, תפקידנו להאיר את מה שיפה וליצור את היופי שבה.

תפקידנו לשחרר את השאגה: " אנו אוהבים אותך מולדת! "