ונבאר הדברים: מסופר על אחד התלמידים שבא לרב מרוז'ין, אשר היה מקדושי עם ישראל ושאל אותו שאלה: רבי, מדוע כל זמן שאני לומד תורה או נמצא בשיעור תורה אני מרגיש התחזקות והתעלות אך ברגע שאני מסיים את השיעור ואת הלימוד, אשר אני לומד, שוב אני חוזר להרגשות ולמצב הקודם אשר הייתי לפני השיעור

 ענה לו הרב הקדוש: דע לך שהמצב אשר אתה מספר משול לאדם אשר הלך ביער בלילה חשוך וחרדה גדולה הייתה בליבו אך פתאום ראה אור קטן מרחוק מבצבץ, שמח שמחה גדולה וככל שהתקרב לאור שמחתו הייתה יותר גדולה, עד אשר הגיע לאדם אשר אחז בידו נר, שמח האדם שמחה גדולה ושאל את בעל הנר: לאן פניך מועדות?, ענה ואמר לו בעל הנר. כששמע שמחתו לא הייתה שלמה, משום שזה רק חצי מהדרך הארוכה אשר הוא עוד צריך ללכת, אך גם בזה שמח בכל אופן מוטב שיהיה לו מעט אור מאשר כלום. וכך הלכו שניהם יחדיו, הגיע בעל הנר לפניה אשר היה צריך לפנות, נפרד מחברו לשלום ופנה

 אמר הרב מרוז'ין לתלמידו: כל יהודי צריך להלחם ולהשתדל שיהיה לו נר משלו, ודאי שאם זוכה להדבק לאבוקה גדולה של רב גדול וכו', דבר זה חשוב מאוד ועזר גדול בחיי האדם, אך כל יהודי מחוייב לנר פרטי שגם בזמן שרבו יפנה לא ישאר בחשיכה

 ויותר מכך אפשר לדקדק ולהוסיף: כאשר האדם מתרגל לאור והאור פוסק ממנו הצער גדול וקשה מנשוא, לפעמים הנזק של אור פוסק גדול וקשה מחושך מתמשך, כי בחושך מתמשך מתרגלים בו ואור פוסק גורם להרגל וחוסר ההרגל קשה מנשוא

 ולכן נחזק בנפשנו לבנות לנו נר אשר ילך עימנו לכל מקום, נשתדל לקבל מאבוקות גדולות אור, דרך, כיוון, אך נשמור את הנר הקטן שלנו ונחזק אותו בכל הכח.