אז אני זוכר את עצמי כילד מגמגם, אבל בעיקר: כילד שתקן. ילד שמפחד להשמיע את קולו, מתוך ידיעה שהדבר יהיה כרוך, בהכרח, במבוכה. ואני זוכר את עצמי מגמגם לאורך כל ילדותי. עד לשנותיי בבית הספר התיכון. שם התחלתי מוצא את קולי - תרתי משמע - ומוצא גם חיבור בין עולמי הפנימי הרועש והסוער, אך המושתק, לצורת התקשורת הבסיסית ביותר בין בני האדם - הדיבור.

העניין עם מגמגמים הוא, שהם יודעים שהם מגמגמים. והם יודעים גם שהכל יודעים ושומעים שהם מגמגמים. וכשאדם, ובפרט - ילד, מרגיש שהכל ערים לפגם שלו (וזה פגם שלוחץ על העצב הראשוני והאינטימי ביותר), הוא מרגיש פגום אפילו יותר משהוא באמת; ואז, מהמקום בו הוא מרגיש שהכל רואים אותו במערומיו, הוא משתבלל. מסתגר. שותק. או, לחלופין, זועם, פגוע, רוגז וזועף. הפגם אינו נותן לו מנוח, והוא גם משחק עם תודעתו משחק אכזרי: שהרי דיבור הוא הפעולה הבסיסית והראשונית ביותר, והנה הוא - אינו מסוגל להצליח במקום בו אפילו ילדים הרבה פחות מוצלחים ממנו מצליחים ובטבעיות קולחת שכזו. הוא כישלון בעיני עצמו. כישלון שנובע מהיותו מי שנכשל בביצוע הפעולה הכי אלמנטרית בעולם: דיבור.

בשם אלוהים, בנאדם, איך זה שאינך מסוגל להוציא משפט אחד שלם מהפה? וכשהוא מכיר בכך שהוא חריג (והחברה סביבו עושה הכל, כולל הכל, כדי לגרום לו להרגיש כך - וביתר שאת: אימא ואבא, שעומדים נבוכים ומבולבלים מול צאצאם הנכה ומנסים לתקן אותו, לצד להניח לו, לצד לחוש אשמה בעצמם וכישלון, לצד לחוש איזה רפיון וייאוש מהעובדה שכל הילדים בעולם ״בסדר״ ורק שלהם אינו כזה. והסלט הזה נעשה תערובת שילד אינו מסוגל לעכל. שנפשו אינה מסוגלת להכיל) הוא נעשה רגיש ומתכנס ומוסיף על חריגותו חריגות נוספת.

לאורך השנים פונים וניגשים אליי אנשים רבים ושואלים כיצד הצלחתי להיגמל מהגמגום שלי. והם רוצים שארשום להם מרשם לתרופת פלא, שתגאל את ילדם, אבל בעיקר - אותם, מהייסורים. ואני מספר להם את הסיפור על היום בו ניסיתי לחלץ מפי מילה אחת לומר לנערה שאהבתי בתיכון וכוחי לא עמד לי, ולשוני נשברה בתוך פי, ואז חזרתי הביתה, התייצבתי מול המראה בחדר האמבטיה הקטן בבית ברחוב הירדן והבטתי בעיניו של הנער שהייתי ואמרתי לו ״די. אנחנו מפסיקים לגמגם״. ושנה לאחר מכן, כבר התחלתי מדבר (כמעט) ללא מעצורים (חדי האוזן שבין האנשים יודעים לזהות עד היום את שרידי הגמגום שלי). והם חושבים שמדובר באיזה כח על שמצאתי בתוכי ובאיזה נס שהבאתי על עצמי, כאילו בכוחי לחולל ניסים.

אבל אינני מחולל ניסים. רחוק מזה. אדם מן הישוב אנוכי. וילד מגמגם. גמגום נפשי, גמגום פוסט טראומתי, גמגום של דוחק, של חוסר יכולת להכיל את המחשבות שבראשי, לשאת את המהירות של התודעה שלי - אל מול המתודיות הסדורה הנדרשת בפעולת הדיבור. ומה שאותם הורים אינם מבינים הוא שהילד המגמגם סובל את סבלו, וכשהם מביעים את דאגתם וצערם ואכזבתם וכאבם בשל סבלו, הוא נעשה סובל יותר. כן, זה קצת ניו אייג׳י, אבל פאק איט: זה נכון - הילד המגמגם נושא על כתפיו גם את סבלו הפרטי וגם את סבלם של הוריו.

וזה משא כבד. כבד מדי. בטח לילד. והדרך היחידה להקל על סבלו של הילד היא להפסיק לסבול בעצמך, כהורה. להפסיק להתייחס לגמגום כאל ״בעיה״. להפסיק להביט בילד הנהדר שהבאת לעולם בעיניים שצורתן סימן שאלה: ״היכן נכשלתי?״ וגם: ״כיצד אקל את סבלו של הילד?״ הורים, רוצים להקל את סבלו של הילד? הפסיקו לסבול בעצמכם. רוצים שהוא יהיה פחות מיואש וחבול ונרפה ומבוייש? הפסיקו להיות מיואשים ונרפים בעצמכם.

ואל תשלחו אותו לקלינאי תקשורת. כי כך רק תנציחו אצלו את התחושה של הפגם ושל הדפיקות. אני זוכר, כשהייתי בן עשר, אימי לקחה אותי לקלינאית תקשורת. ונשפתי לתוך שקית חומה וקראתי עיצורים והתבקשתי להגות מילים ולחקות קולות של בעלי חיים. ובתום הפגישה אמרה המטפלת לאימא: ״גברת גולדן, הילד לא זקוק לקלינאי תקשורת; הוא זקוק לפסיכולוג״. ואימי הניפה ידה בביטול ואמרה, ״שום פסיכולוג. הילד בסדר גמור״. וזו הייתה הפעם הראשונה והאחרונה שפגשתי גורם מקצועי לצורך התמודדות עם הלקות שלי.

ומניסיוני האישי, הגמגום, לרוב, הוא תוצאה של חוסר סינכרון בין הנפש למח. חוסר התאמה בין הווליום הפנימי לבין זה החיצוני הנדרש לדיבור. ומרגע שנמצא האיזון הפנימי בין שני אלה - ומרבית האנשים מוצאים לבסוף את זה; הגמגום חולף מעצמו. מכיוון שגמגום הוא שיריון שהנפש עוטה על עצמה מפני הזוועה שהיא חווה במפגש עם העולם והכללים הנוהגים בו. ילדים, מטיבם, נוטים להיות רגישים יותר לעולם, ערניים יותר בחושיהם מהמבוגרים לסביבה וחווים ניואנסים בחושיהם בתדר גבוה מאד, כזה שהמבוגרים כבר אינם מסוגלים עוד לחוות.

בכלל, מגמגמים, מטיבם, נוטים להיות רגישים פי אלף מאחרים; והגמגום רק מעצים את רגישותם. והדרך היחידה, בעיניי, להתמודד עם גמגום היא להפסיק להתייחס אליו כאל פגם. והכוונה כאן היא למבוגרים ולחברה הסובבת את המגמגם. המגמגם כלוא בתוך כלוב זכוכית דקה של עצמו ומבקש להסתגר במקום בו כולם מצפים ממנו להיפתח - כלומר, לדבר. אבל הוא מדבר. הוא מדבר, גם אם הוא מגמגם. יש לו דיבור פנימי. והדיבור הזה אינו מגומגם ומקוטע. הוא, לרוב, שוצף ואינטנסיבי ועז. ומי שמבקש ממנו להפסיק לגמגמם, או שולח אותו ל״טיפול״, מחטיא את העובדה שהמגמגם זקוק לגימגום. שהנפש שלו והמח שלו מחושבים ומייצרים את הלקות בדיבור כחומת מגן מפני העולם. זה מורכב, אני יודע. אבל האדם הוא בעל חיים מורכב מאד.

אז מה שאני מנסה לומר למגמגים שביניכם הוא - פאק איט. פשוט פאק איט. זה יעבור. מרבית המגמגמים מתגברים על הגמגום. תוצאה של שכלול המיומנות הנדרשת בדיבור, או חספוס הכרחי של הנפש מול תלאות החיים ורגישות היתר למציאות. תנוח דעתכם. אין בכם פגם ודופי ונכות. יש לכם קושי. מדכא ומשבית ומצמית - אבל בר חלוף. והוא חולף, במרבית המקרים (וגם אם לא: סו פאקינג וואט?)

ולהורים לילדים מגמגמים אני מבקש לומר: הילד יודע שהוא מתקשה. הוא יודע גם שאתם מתקשים עם העובדה שהוא מתקשה, וגם: שאתם ממש מנסים להקל עליו את הקושי. אבל עד שלא תקבלו את הילד שלכם בדיוק כפי שהוא, על חולשותיו ועל קשייו; עד שלא תכילו, ממקום אמיתי ועמוק, ולא מתבכיין ומתמסכן, את העובדה שזה הילד, על מאה מיליון מעלותיו והפגם הזה הבולט שלו; הפגם יהפוך להיות חזות הכל בתודעת הילד. וינהל אותו וישתק אותו ויהפוך אותו לשבוי של פחדיכם וייאושכם ותחושת הכישלון שלכם. הניחו לילד. תנו לו להיות.

הוא חכם יותר מכם. הוא מבין את עצמו יותר טוב מכם. יש לו עולם פנימי ויש לו קול פנימי, גם אם בעיניכם הוא עדיין לא בן אדם שעומד בזכות עצמו, כי אם רק יוצא חלציכם. אז זהו, שהוא לא. הוא אדם. ואם אתם אוהבים אותו, ואם אתם רוצים להקל עליו, מצאו את הדרך למצוא מזור לנפשכם שלכם. כי הוא בקושי מצליח להתמודד עם שלו. אז גם עם שלכם? שחררו את הילד. שחררו את עצמכם. והגמגום ישתחרר מעצמו. בזמן ובמקום שימצא לנכון. וגם אם לא: אפשר לחשוב. אפשר לחשוב. לקות בדיבור. זו בסך הכל לקות בדיבור. הילד שלכם הוא הרבה יותר מהלקות שלו בדיבור. האם אתם זוכרים זאת? כי אם לא: הגיע הזמן שתתחילו לזכור.

שי גוֹלדֶן הוא סופר, עיתונאי ואיש טלוויזיה ישראלי.