היו לי פעם חיים רגילים. שרתתי בצבא, השתחררתי, עבדתי, התכוננתי לטיול הגדול אחרי הצבא, לפני האוניברסיטה. אבל אז השתנו התכניות. 
חליתי בטרשת נפוצה. לי הנכות באה לאט לאט. בהתחלה הייתי בסדר גמור. המשכתי בתכנית שלי אבל ויתרתי על הטיול. למדתי באוניברסיטה ביליתי ולמדתי. הייתי פעילה באגודת הסטודנטים ונאבקתי בשכר הלימוד הגבוהה שלא מאפשר למי שאינו פריבילג כמוני ללמוד באוניברסיטה.

בין לבין היו לי התקפים אבל המשכתי לעבוד וללמוד. החלפתי יעד ולמדתי בישול יפני בארצות הברית, עשיתי סטג' ביפן וחזרתי ללמוד בישול בארץ. פתחתי קייטרינג קטן ולימדתי סושי בכל הארץ. עד שלטרשת נמאס ולא יכולתי יותר לעבודה הפיזית.
עברתי לעבודה רגועה יותר. בישיבה מול מחשב. עברתי טיפול אלטרנטיבי שמאד עזר לי ושיניתי שוב כיוון ומקצוע. למדתי להיות מטפלת ועבדתי בזה 12 שנים.

בדרך גם הייתה לי פריצת דיסק שאחריה הטרשת שינתה את פניה. לא היו לי התקפים אלא לאט לאט אך בעקביות איבדתי יכולת פשוטה שנראית לכולכם מובנת מאליה- היכולת המופלאה ללכת. ללכת קילומטרים לא סופרים בכלל הפכו לאתגרים קשים. נעזרתי במקל בהתחלה ועברתי לרולטור ולקלנועית. פתאום הפכתי לנכה 100%. 
החיים בארץ לנכים הם גם ככה לא פשוטים. להתנייד בערים עם קלנועית זה להרגיש כל בור, כל פינה, כל לבנה במדרגות המרוצפות בלבנים משתלבות. זה להגיע לסוף המדרכה ולגלות שאין לך איך להמשיך. זה להגיע לחנות ולגלות שאי אפשר להכנס אלי עם הקולנועית.

אז קיבלתי ניידות מביטוח לאומי. חשבתי לעצמי "איזה כיף אוכל לקנות אוטו גדול עם מנוף לקלנועית. אוכל להעמיס את הקלנועית, את הילדים ולטייל. אז זהו שלא. ההנחה הגדולה שמקבלים נכים עם ניידות תופסת רק לרכב חדש. והוא צריך להיות מספיק גדול בשביל הקלנועית והמנוף, והיא מכסה רק את המיסים. כלומר מי שזקוק לרכב גדול שעולה '160000 מקבל הנחה 60000 וצריך לקחת הלוואה על 100000 מהבנק ולהחזיר 2000 בחודש ומקבל קיצבת בסיס של 2340 שקלים לחודש ונניח שהוא מקבל גם קח"ן 300 וגם שר"ם 1200 וגם ניידות 2500 עם כל התוספות.

עדיין אי אפשר לקנות אוטו כי השר"מ זו הקיצבה שאיתה אני אמורה לשלם לעוזרת, והקח"ן אני אמורה לקנות תרופות (שעולות 1000) עם ה2500 אני אמורה לשלם על האוטו ועל הדלק אבל בעצם כל מה שאני מקבלת הולך לתשלומים על מוצרי בסיס וכיבוי שריפות. 
הסיבה שבגללה אני מספרת לכם את כל זה היא שתבינו למה הנכים צועקים! להיות נכה זה מאתגר ומתסכל בפני עצמו. זה כואב וזה מעייף. הויתורים שאדם נכה עושה לרוב נעשים על חשבון הבריאות שלו ושהחופש שלו להיות נוכח במרחב הציבורי מוגבל ביותר. 

הנכה הוא החוליה הכי חלשה בשרשרת ואין מי שדואג לו. הנכים לא מאוגדים, לא שייכים להסתדרות או למפלגה פוליטית כזו או אחרת. אין לו הון לקנות שלטון ואת כל האנרגיה שלו הוא לרוב מוציא על... לחיות. פעולות שעבורכם הן פשוטות יכולות להיות קריעת ים סוף עבור אדם נכה. החוזק של השרשרת כולה נמדד החוליה הכי חלשה ואתם לא טורחים לחזק אותה.
לראות בהפגנה למען הנכים רק נכים זה מביש. אתם שעומדים על שתי רגליים. ששייכים לאירגונים חזקים. שממשיכים לרוץ ולקפוץ ולטוס לחו"ל כל שבועיים. שקונים רכב חדש בלי לחשוב פעמיים. אתם אלה שיכולים להביא את השינוי.

לא בשבילי, בשבילכם. בשביל הילדים שלכם. בשביל החברה הישראלית כולה. אתם הפריבילגים שיכולים לעמוד בצמתים, שיכולים לשבות, להפעיל לחץ על הממשלה. כי לא לעולם חוסן. מה שקרה לי יכול לקרות גם לך! לא מאחלת לאף אחד להיות נכה אבל דברים קורים ואין חיסון נגד נכות. אם תהיה קצבה ראוייה נגישות לנכים עבודה לנכים קבלה של נכים לחברה אולי זה לא יהיה כל כך נורא. 
הנכים הם אנשים כמוך שהיה להם מזל רע. הם לא רעים, הם לא חייזרים הם פשוט עצובים ומתוסכלים. מקווה שמי שקרא עד פה יפנים ובהפגנה הבאה יבוא ויעמוד לצד כיסאות הגלגלים, יבוא ויצעק איתנו כי אם משליכים את הזקנים והנכים משליכים את כולם ובסופו של דבר משליכים את מדינת ישראל לפח.