לאחרונה נכנסו לתוקף שטרות הכסף החדשים עם דיוקנן של המשוררות רחל ולאה גולדברג. הם התווספו אל השטרות החדשים הנושאים את דיוקנם של שאול טשרניחובסקי ונתן אלתרמן.

אקדים ואומר שבעיניי מדובר בארבעה משוררים חשובים וראויים, שתרומתם לספרות הישראלית היא רבה ומשמעותית.

ובכל זאת, הבחירה בהם עוררה סערה לא קטנה ושאט נפש רב בקרב רבים, אשר השמיעו ביקורת קשה על כך ששוב הייצוג הסמלי נותר על טוהרת אישים אשכנזים, במקרה הזה משוררות ומשוררים אשכנזים, ועל ההתעלמות המתמשכת מייצוג מזרחי, במקרה הזה משוררים מזרחיים.
הביקורת הגיעה לשיאה בעקבות התבטאותה של שרי רז, אשר אמרה: "אני ממש לא מכירה משוררים מזרחיים בולטים במאה ה-20".

אתם יודעים מה? יכול להיות שהגברת שרי רז לא מכירה משוררים מזרחיים בולטים במאה ה-20, אך השאלה שצריכה להישאל היא - למה היא לא מכירה וממתי בורות היא משהו להתפאר בו?

אני חייב לציין שהיא הצליחה, מבלי להתכוון לכך כמובן, להנפיק משפט אחד קצר שמקפל בתוכו את הסיפור כולו.

אז היא לא מכירה? יכול לקרות, לא כולנו מכירים הכול, אבל אם היא אחת מאנשי התרבות בוועדה שתקבע מי המשוררים הראויים להנצחה על שטרות הכסף החדשים, מן הראוי שתתעניין. הרי לא יכול להיות שהיא מחלקת את מה שקיים או לא קיים בעולם, על פי מה שהיא מכירה. הרי אנחנו לא רוצים להאמין שהיא יוצאת מנקודת הנחה שאומרת, מה "למזרחים האלה" ולשירה? או מה "למזרחים האלה" ול"תרבות"?
היא פשוט לא יודעת, זה הכול.

אם זה הכל, אז זה באמת שום דבר. מה עושה מי שלא יודע? מתפאר בבורותו? לא, מי שלא יודע - לומד!

אולי זה מוגזם לצפות מכתבת התרבות לשעבר של הערוץ הראשון, שעוד ב"ימיו הטובים", שימש שופר לחד-תרבותיות והכניס את התרבות המזרחית לגטאות ולשעות שידור בודדות ומיוחדות שלא יתערבבו חלילה עם "התרבות הישראלית".

הדגש הוא כמובן על - הישראלית, כי מבחינתם אין דבר כזה תרבות אשכנזית, גם אין אשכנזים, יש ישראלים ויש מזרחים, יש תרבות ישראלית ויש תרבות מזרחית.

עם הזמן גם למדתי שלא רק מבחינתם אין דבר כזה תרבות אשכנזית. אם רק תאמר את צמד המילים, מיד יזדעקו ויאשימו אותך בגזענות. על אף שזה בדיוק מה שהם עשו במשך שנים לכל מה שרק מריח מהמזרח. לדוגמה: שירים, פואמות, מחזות וכו', שהוכנסו תחת הסימון מזרחי, כדי לסמן אותם כשוליים.

אבל יותר מהכל, הדברים מתיישבים אצלי עם הפסוק "הרצחת וגם ירשת".
קודם רצחו את התרבות המזרחית, העלימו את המשוררים, הסופרים ואנשי הרוח, בתקשורת הממסדית, במערכת החינוך ובייצוג הסמלים במרחב הציבורי, ואחר כך מצהירים שאינם מכירים אותם. ואם הם, "אנשי הרוח והאליטה התרבותית" בכבודם ובעצמם, לא מכירים אותם, אז מכך עלינו להסיק, בפשטות ותמימות, שאינם קיימים כלל.

הדבר גם מעלה תהיות לגבי הקריטריונים המאוד ספציפיים שבהם יש לעמוד, כדי להיות מועמד להנצחה על שטרות הכסף החדשים.

תחשבו על זה שוב - המשפט "אני לא מכירה אותם", הוא מהות הכל.
אני, למשל, לא מכיר ולא יודע מיהו המשורר הלאומי של הפיליפינים. למה לא? כי לא למדתי עליו (או עליה). לכן אני לא מכיר בקיומו. ולכן, אם אתבקש מתישהו לשבת בראש הוועדה הפיליפינית לבחירת דמויות לשטרות כסף, אבקש לפסול את עצמי בשל חוסר בקיאותי בעולם התרבותי המקומי, או לחלופין, אטרח ללמוד על זה בעצמי.

מילא, לחשוב ששרי רז שבויה בבורות הזאת. הטרגדיה היא שכמוה ישנם רבבות רבים ששבויים בבורות הזאת על לא עוול בכפם, דורות של ילדים שגדלו מתוך הבורות הזאת, ולא פחות חשוב - ישנם עשרות או מאות אמנים, משוררים ואנשי תרבות מזרחיים שאיש לעולם לא יידע על פועלם ועל כישרונם רק בגלל הבורות הזאת. וזה עצוב, וזה כואב, וזה טראגי, ובעיקר - זה חייב להיפסק. איך עושים זאת? מתחילים בשינוי הסימבוליקה - שטרות כסף, שמות רחובות מרכזיים וכו' - וממשיכים במהפך חשיבתי בנושא זה במערכת החינוך (ויש לומר, שבמערכת החינוך אכן מתחילים לראות ניצנים ראשונים של שינוי).

× × ×

אם לומר את האמת, באופן אישי, המאבק על ייצוג בשטרות הכסף החדשים לא נוח לי. הייתי מעדיף שאת שטרות הכסף יעטרו פרחים ועצים למשל, ולא אנשים (אשכנזים או מזרחים). אבל במצב הנוכחי בו ממשיך היעדר ייצוג מזרחי כחלק מהנרטיב הישראלי, אין לנו אלא למחות על המשך ההדרה וניסיונות המחיקה שנעשים על ידי הממסד, גם כאן.

אנחנו כאן עכשיו לא כדי לבקש ייצוג הולם עבור סמליהם של מחצית מתושבי המדינה, אלא כדי להודיע שאנחנו נקבל ייצוג הולם לסמלינו, ושאנחנו דורשים ייצוג הולם לסמלינו במרחב הציבורי וייצוג הולם להיסטוריה ולתרבות שלנו בתכני הלימוד בבתי הספר.

בשורה התחתונה, אנחנו דורשים לעצור את נחשול הבורות. בורות אינה דבר שיש להתפאר בו. לעומת זאת, אנשי רוח כמו שאול טשרניחובסקי, רחל, לאה גולדברג ונתן אלתרמן, בדיוק כמו רבי שלום שבזי, יהודה הלוי, איבן גבירול, ז'קלין כהנוב, ברכה סרי, רבי דוד בוזגלו וויקי שירן, הם בהחלט דבר להתפאר בו.

אפילו אם חלקם לא ממש משוררים או בני המאה ה-20, ולא עומדים ב"קריטריונים הקדושים" שקבעה ועדה, שנציגיה מתפארים בבורותם בפרהסיה.