מי שעוסק בכתיבה יודע שזו עבודה קשה, אך גם יודע שאסור להגיד את זה. אדם כותב יכול להתלונן רק בפני אדם כותב, כי בפני כל אחד אחר, דבריו יתפרשו מיד כחוסר רגישות.

תכל'ס, אני יכול להבין את זה. כשאבא שלי שואל אותי איך בעבודה, אני אומר לו שהכל מעולה. בחיים לא אוכל להגיד לו - "אבא, העבודה הזאת זה לא איך שזה נראה. זה קשה מאוד".

הוא בגיל 60 פלוס עדיין עובד עבודה פיזית בסופרמרקט, אז איזה פרצוף יש לי לבוא ולהתלונן בפניו על עבודה קשה, שהדבר הכי פיזי שנדרש עבורה היא ללחוץ על מקלדת? ותאמינו לי שאני יודע מה זה עבודה קשה.

ממש לא נולדתי עם עט זהב ביד. מאז שהייתי ילד, עבדתי בעבודות כפיים. בגיל 10 התחלתי לעבוד עם אבא בחנות הירקות שהייתה לו ובגיל 16 יצאתי לעבוד כדי לעזור בכלכלת הבית. עבדתי בעיקר במטבחים, אבל גם בשיפוצים ובבניין. זאת באמת הייתה עבודה קשה. הייתי חוזר קרוע הביתה, מתרחץ, אוכל משהו ונכנס לישון כדי שיהיו לי כוחות למחרת.

אני לא שוכח את הימים האלה. יותר מזה, אני לא יכול לשכוח אותם.

שנאתי את החיים שלי באותם ימים, אבל למרות שלא הייתה סיבה מציאותית להאמין שיבוא יום ואצא מהלופ הזה, יבוא יום ואעסוק במה שאני באמת רוצה וצריך, בכתיבה - בכל זאת האמנתי.

× × ×

לפני 5 שנים זה קרה. וזה קרה בבום. שנה שלמה לקח לי להפנים את המציאות החדשה, שהפרנסה שלי מגיעה מהראש ולא מהידיים.

אז כשאני אומר שכתיבה היא עבודה קשה, אני לא אומר את זה לעומת, או בהשוואה לעבודות אחרות, אלא כדבר העומד בפני עצמו.

מצד אחד, כל הזמן צריך לייצר תוכן. מצד שני, זה תמיד מירוץ אחר הדד ליין. על פניו, לייצר תוכן, משמע לערוך את המחשבות שלך לכדי טקסט, נשמע פשוט, לא? זה באמת לא קשה במיוחד. אבל כשזה הופך להיות משהו שאתם צריכים לעשות כמה פעמים בשבוע במשך שנים, ואתם צריכים לחדש ולהביע דעה שונה בכל טקסט (אחרת למה בכלל לטרוח לכתוב את שנכתב?) ושתמיד יהיה לכם מה להגיד (תמיד יש לכם מה להגיד?), תאמינו לי שזה לא פשוט בכלל.

והדד-ליין? הדד-ליין הוא החבר הכי טוב שלי. אני תמיד נמצא בתוך כמה פרויקטים בו זמנית, חלקם גדולים מאוד. וכששואלים אותי איך אני מספיק, אני עונה בצחוק, שאם לא היה דד-ליין בעולם הזה, סביר להניח שלא הייתי עושה כלום.

כידוע, בכל צחוק יש קצת אמת. במקרה הזה, יש הרבה יותר מקצת. אני הדחיין הכי גדול שאני מכיר, ומצליח להוציא מעצמי רק כאשר חבל הדד-ליין כבר מונח על צווארי.

אני מכיר לא מעט דחיינים שעובדים על עצמם, שמנסים לשנות את זה ולנצל את הזמן בצורה יותר נכונה. גם אני ניסיתי, אבל מזמן הפסקתי. לא מתוך כניעה, אלא מתוך הבנה שזו הדרך שהכי מתאימה לי.

הראש שלי כל הזמן עסוק במחשבות, ובמקום לנצל את הזמן בלכתוב אותן, אני מעבד אותן, וכשמגיע הדד-ליין הן מחליקות ממני החוצה.
זה אומנם גורם לי לחיות בלחץ מתמיד ותחת ענן של אי ידיעה, אבל העובדה היא שבשבילי זה עובד מצוין. אני אוהב את העבודה שלי היום, ואני יודע שאני בר מזל בכך שאני מצליח לפרנס את משפחתי מדבר שרציתי לעשות מאז שאני זוכר את עצמי, אבל סתם שתדעו - ונשבע שממש אזרתי אומץ כדי לומר את זה - כתיבה היא עבודה קשה. באמת.
אה, ותודה לאל על הדד-ליין.

בלילה הבית נרדם
בַּלַּילָה הַבַּיִת נִרְדָם.
אֲנִי מְקַנֵּא
בַּמִטָּה, מְעַרְבֵּב אוֹתִיּוֹת וְקוֹקְטֵיל
N.W.A וּצְלִילֵי בָּבֶל
הַקָּפֶה עוֹבֵד הָפוּךְ
וּבְכָל זֹאת
עוֹד קָפֶה, גַּם בַּמִּקְלַחַת
אֵין גְּאוּלָה, בְחַיַּי הַקּוֹדְמִים
אָהַבְתִּי לִחְיוֹת
בַּלַּיְלָה, הַיּוֹם
כָּל מַה שֶׁאֲנִי רוֹצֶה
טָמוּן עַכְשָׁיו בַּמִטָּה, מַנְבִּיט
חֲלוֹמוֹת מְתוּקִים.

כְּבָר לֹא כּוֹתֵב
אוֹתִיּוֹת,
לוֹחֵץ עֲלֵיהֶן בִכְבֵדוּת חַסְרַת קֶצֶב,
סוֹפֵר אוֹתָן אַחַת אַחַת, עַל מִשְׁׁקָל
לְהָצִיץ כָּל רֶגַע בַּשָּׁעוֹן
וּלְקַלֵּל אֶת הַזְּמַן
בַעֲבוֹדָה. חַיָּב לְהִשָּׁאֵר
עֵר וּכְלוּם
לֹא עוֹבֵד,
כָּל הַזְמַן כּוֹתֵב וְלֹא כָּתַבְתִי
שִׁיר חָדָשׁ
כְּבָר חֹדֶשׁ, מְיוּאָשׁ
מוֹשֵׁך אֶת בּוּקוֹבְסְקִי,
סוֹגֵר וְאוֹמֵר - לֵך תִזְדַיֵּן,
מַה אַתָּה מֵבִין מֵהַחַיּים שֶׁׁלְךָ?
אוּלַי רַק בְאַהֲבָה וְאַהֲבָה
זֶה מַה שֶׁחָשׁוּב
וּבְכָל זֹאת - לֵךְ תִּזְדַיֵּן, אֲנִי הָלַכְתִּי
לִישׁוֹן.
(מתוך "זהב אריות", הוצאת טנג'יר)