כשהייתי קטנה והייתי יושבת לאכול ונגיד הייתי יושבת עם הרגליים על הכיסא, אז אמא שלי תמיד הייתה אומרת לי - זה לא מנומס. ואם הייתי מבקשת משהו ולא אומרת בבקשה - אמא הייתי אומרת שזה לא מנומס. ואם הייתי מקבלת משהו ולא אומרת עליו תודה - אמא שלי הייתה אומרת שזה לא מנומס וככה כל הילדות שלי הייתי בעצם עוברת שיעורי נימוסי שולחן, הליכות ותרבות מפי אמי מורתי.



כשהייתי נערה מתבגרת כבר והתחילו לבוא בקשות מסוכני דוגמנות והייתי פתאום באה לה ביציאות כמו "אמא לא נראה לי שאני הולכת לטיול של הישוב, יש לי אודישן בעוד שלושה ימים" היא הייתה מסתכלת עליי ואומרת לי שכדאי לי לצאת מהסרט ומהר ושלמרות הדרישות והלחץ אני עדיין ילדה וצריכה ללכת לטייל כמו כל הילדים ומקסימום אתכונן לאודישן בטיול. ואם הייתי אומרת לה "אני לא רוצה לעבוד בקיץ כי אין לי למה" היא הייתה אומרת לי שאין בעיה אבל שלא אבנה עלייה אם לי בעצמי אין את המרץ להרוויח בעצמי. אותי זה גם היה מעצבן, כי לפעמים בתור ילדה מתבגרת וחסרת סבלנות עדיין הדברים היו צריכים לעבור את שרשרת החיול כדי שהם יוכלו לקרות.

"בבקשה, תודה וסליחה" הם היו המילים שצריכים להיכלל בכל שיחה ואין דבר כזה לבוא לאמא או לאבא ולדרוש "תביא 200 שקל" כי אפילו מבט ממנה לא הייתי מקבלת. לימים הבנתי שאמא שלי עשתה לי טובה, וטובה ענקית "לא יהיה לך ערך לדברים שתקבלי בחיים אם את לא תדעי להודות עליהם" היא הייתה אומרת לי בכל ריב ואני הייתי מגלגלת עיניים ונכנסת לחדר בייאוש. אצל כולם זה היה יותר פשוט ואני הייתי צריכה כאילו מתחננת לכל דבר קטן. כי כאילו מה, זה לא ברור מאילו שאני מודה לה על הכסף? על האוכל שהיא הייתה מגישה לי? על הטרמפים שהייתי צרכה ממנה לחברות או לבגדים שהייתה קונה לי? הכי ברור מאילו.



השבוע הייתי על סט צילומים שמור בסודו באיזה וילה מדהימה בכפר שמריהו. כל הצוות היה מוקפד ומקצועי ובאמת נהנתי לעבוד בו למרות השעות הארוכות והעבודה הקשה, הצוות העריך ונתן מילה טובה בכל פעם שצולמה סצנה טובה ועודד גם כשהיו כאלה פחות טובות ובגדול הם דאגו תמיד שהרוח שלי לא תישבר. כשירדתי מאחת הסצנות לנוח רגע ניגש אליי הבחור עם המים הידוע בכינוייו בכל סט צילומים כ"נער המים". זה שדואג שעל הסט הצוות ישתה מים במיוחד בימים חמים כמו שהיו השבוע. ואם צריך צל אז הוא גם יעמוד לידך עם שמשיה. "את רוצה מים?" חייכתי אליו כאל מלאך מושיע והודיתי לו על המים הקרים שמזג לי, ראיתי אותו ממשיך ממני אל איש הסאונד ומאיש הסאונד למפיקה ומהמפיקה לעוזרת מפיקה וככה אחד אחרי השני ניגש ושואל לשלומם של הצוות ומציע כוס מים קרים. "לשים לך עוד?", "אתה שותה מספיק ?"  ושמתי לב שאחד אחרי השני לוקחים ממנו מים אבל משהו שם חסר לי, משהו שם הציק לי שהוא חסר ממש כמו אמא שלי...מה עם איזה מילה טובה, תודה? משהו? כדי שלא תישבר הרוח? לוקחים ממנו את הכוס וממשיכים בעבודתם.

מעניין אם הוא בעצמו מרגיש את הצביטה שאני מרגישה, חשבתי לעצמי ותקוותי היו שלא ירגיש אפילו לא צביטה קטנה. יש קטע כזה שאנחנו כחברה ברגע שניתן לנו כוח מסוים אנחנו מקבלים תחושה עילאית כזאת שאפילו 'תודה' מילה כל כך פשוטה שעושה כל כך הרבה לא נכנסת לנו בין השורות כי פתאום זה לא לכבודנו. אבל כשאנחנו מסיימם לעבוד ויורדת "מסיכת הכוח" אנחנו כמו כולנו עומדים בתור לסופר, הולכים לבנק, מקבלים דוחות ורק רוצים שיתייחסו אלינו בכבוד, ואם לא בכבוד אז לפחות לא בזלזול.

הערכה, כמה אנחנו צריכים אותה. אנחנו או האגו? אני חושבת שזה בא ביחד. אנחנו חייה שניזונה מזה שמעריכים אותה, שהיא לא מרגישה שיצאה פראיירית או כמובנת מאליה בשום צורה.

ככל שעוברות השנים אני מבינה למה אמא התעקשה כל כך. ואני מודה לה על זה יום יום כי היא העניקה לי מתנה ענקית לחיים והיא -  "הערכה".



יש על כל כך הרבה מה להודות בעולם הזה, באמת אלוהים לא חסך מאיתנו (תודה לאל) אז איך לא נשכח להודות על דברים שנראים לנו רגילים ולגיטימיים כמו שמש וירח , על בוקר ועל לילה , על משפחה ואהבה ? אם נודה באמת על הכל אנחנו לא נסיים עם זה גם עוד 20 שנה נוספות. אז מובן, ובגלל זה אולי כדאי להתחיל בלהגיד קודם כל תודה על דברים שאנחנו מרגישים שעושים לנו טוב באותו רגע, שנעשים עבורנו , שאנחנו מקבלים ישירות. כמו מים שמוגשים אלייך ביום קיץ חם.
המובן מאילו הזה , זה הרס. הערכה לדברים קטנים - היא מתנה!

תנסו כל יום להודות לפחות על שלושה דברים שיש לכם בחיים, זה מכניס אותנו לפרופורציות ומחזק אצלנו בלב את תחושת הערכה. כמו שריר שצריך לתחזק – התמדה היא שם המשחק.
אז תודה על הכל , ותודה לכם שקראתם. זה באמת לא מובן לי מאילו.
ממני אליכם עם המון אהבה
שניה.