התורה דווקא מלמדת אותנו את החשיבות העצומה של השתלבות בצבא של עם ישראל וכל גיבוריה הם גיבורי מלחמה:

התורה היא - ספר בראשית, פרק י"ד, שמתאר את המלחמה של אברהם אבינו (הראשון משלושת אבותינו) נגד ארבעת המלכים. כיצד אברהם, בגבורתנו הרבה, עם 318 מאנשיו, רדף אחרי המלכים והביסם.

התורה היא - משה רבנו, (לוחם אמיץ בפני עצמו) שזעם על השבטים שרצו להשתמט ממלחמה: "הַאַחֵיכֶם, יָבֹאוּ לַמִּלְחָמָה, וְאַתֶּם, תֵּשְׁבוּ פֹה?"(במדבר לב).

התורה היא - יהושע בן נון (מנהיג עם ישראל אחרי מות משה), החל את הקריירה הצבאית הענפה שלו בקרב רפידים מול עמלק, יהושע חי את חייו על חרבו, ותהילתו הצבאית קנתה לו שם עולמי כטקטיקן וכאסטרטג ברמה הגבוהה ביותר. את כל מלכי הארץ הניס יהושע מפניו, ובקרב הצליח לכבוש את הארץ זבת החלב והדבש.

בספר שופטים, פרקים ו'-ז', מתואר כיצד השופט גדעון נבחר על ידי ה' להושיע את ישראל מידי המדיינים. באמצעות תחבולות והתקפת פתע בלילה, הצליח גדעון להביס את מחנה מדיין העצום.

שמואל הנביא חיפש מנהיג, שאול נמשח על ידו כמלך הראשון, הקים צבא ומרד בפלשתים, בצובאים ובעמלקים עד שיצא לקרב המפורסם בגבעון בידיעה מלאה כי לא ישוב ממנו בין החיים. "

יהונתן, בנו של שאול נחשב לגיבור צבאי ללא חת. נהרג בקרב גבעון לאחר לחימה עיקשת ומלאת גבורה.
"צר לי עלייך, אחי יהונתן... איך נפלו גיבורים?", ספד לו דוד.

דוד המלך התפרסם לראשונה כאשר גלית הפלשתי הענק, מזמין כל אדם מישראל לדו-קרב, ורק דוד מעז להילחם בו ומדהים את כולם בניצחון מרשים, ניצחון שבזכותו בני ישראל קיבלו אומץ להילחם בפלישתים, לרדוף אותם ולנצח.

בנות ישראל יצאו בשירה: "הִכָּה שָׁאוּל בַּאֱלְפיו וְדָוִד בְּרִבְבֹתָיו" (כן, הייתה אז שירת נשים).

התיאורים התנ"כיים מייחסים לדוד כמלך ישראל, כיבוש חבלי ארץ נרחבים בצפון ארץ ישראל ובמערבה.

דמותו ופועלו של דוד תפסה מקום חשוב במסורת היהודית וגורסת כי המשיח יהיה אדם מזרעו.

המקרא מקדיש לשופט, שמשון הגיבור, ארבעה פרקים שלמים, יותר מלכל שופט אחר. היה לו כוח עצום שבו השתמש כדי להכות בפלשתים, ששלטו בדרום ארץ ישראל בכל תקופת מנהיגותו. שמשון הנהיג את ישראל במשך עשרים שנה והרג אלפי אנשים במו ידיו. שמשון מהווה מופת של גבורה וכוח.

ספר הספרים מעלה על נס את דבורה הנביאה (שופטת ראשונה שזכתה לנבואה) -היא מתוארת כגיבורה, לוחמת ומנצחת, מנהיגת אומה. היא יזמה, ארגנה וניהלה את המלחמה נגד סיסרא, לכיבוש עמק יזרעאל מידי הכנענים.
היא קוראת לברק בן אבינועם ומצווה עליו, בשם אלוהים, לצאת לקרב. ברק שיודע את הערצת העם לדבורה, נותן את הסכמתו בתנאי שדבורה תלך עמו ותיקח חלק פעיל בהכנות לקרב. הוא בטוח שאם דבורה הנערצת על ידי העם תהיה נוכחת במחנה ישראל, ינסוך הדבר בטחון בלב הלוחמים ורבים יצטרפו למלחמה. דבורה עושה כן, המלחמה מסתיימת בניצחונם של בני ישראל "ותשקוט הארץ ארבעים שנה" (שופטים ה' לא).

אותה דבורה הנביאה, החרימה את המשתמטים מהלחימה.

אגב, התורה מאשרת ארבעה סוגי פטורים ליוצאים למלחמה (אף אחד מהם הוא לא לימוד תורה):

מי שבנה בית וטרם חנכו, נטע כרם וטרם חללו, ארס אישה ולא נשאה, והירא רך הלב (דברים כ ) אֲבָל בְּמִלְחֶמֶת מִצְוָה, הַכֹּל יוֹצְאִין, אֲפִלּוּ חָתָן מֵחֶדְרוֹ וְכַלָּה מֵחֻפָּתָהּ.

אם יש משהו בטוח לגבי התורה, זה שאומץ לב לא היה חסר שם. האבות, הנביאים, השופטים, המלכים הלוחמים, היו מושא להערצה והמשתמטים היו לבוז.

ההנהגה החרדית מעדיפה להתעלם מציוויים לא פחות חשובים לימוד תורה, שמגיעים מאותם מקורות יהודיים, כמו הציווי האוסר להסתמך על ניסים, שפקוח נפש דוחה הכל, את הציווי שלפיו כל אחד חייב ללמד את בנו אומנות כדי שיוכל להתפרנס בכבוד, ואפילו את הכלל הבסיסי שדרך ארץ — (כלומר, להתנהל כמו כל אדם אחר ולא לחיות על חשבון הזולת) — היא ערך הקודם ללימוד התורה. 

עכשיו יסבירו לי מנהיגי הציבור החרדי, מדוע בני הישיבות שמבקשים לקיים את התורה, לא אמורים להיות הראשונים לצאת ולהגן על עם ישראל כמו אלו שאמורים להיות נר לרגלם?

באהבת ישראל - אייל בן שמחון