אני חושבת שאחד הדברים היפים בלהיות כותבת, זה האפשרות לברוא מציאות משלך על הדף. לקשט אותה, להמציא אותה, לתאר אותה, להיסחף איתה. יצירה שלמה שאת יצרת מתקיימת. אהבת? מעולה, תשאירי. תפרסמי אולי תקבלי גם כמה פידבקים.
לא אהבת? לא נורא – תמחקי.



כשאנחנו נמצאים במציאות הקיימת ולא על דף הנייר, כמה קל היה יכול להיות אם יכולנו פשוט למחוק רגע אחד של חרטה, רגע אחד של פדיחה איומה או רגע אחד שהלוואי ובכלל לא היה נכתב.

שנה חדשה בפתח, אין לי ספק שיש הרבה רגעים שאנחנו מתחרטים שעדיין לא יצרנו. ושבטוח היו גם כמה רגעים שהיינו שמחים אם בכלל לא היו קורים, אבל האם אנחנו בלי לשים לב, לאט לאט הפכנו לדור שחיי רק מטיוטות חדשות של "כתבנו, לא אהבנו, יאללה מהתחלה?"
עכשיו המשפט המתבקש שאכתוב הוא – "אנחנו מחזיקים בעט של כתיבת המציאות שלנו. אנחנו בוחרים איך לכתוב את המציאות שלנו!!" או משהו אופטימי מפוצץ בסגנון הזה, אבל לא.

מה הטעם בלחיות חיי חלום שהוא אוטופי? צריך לעשות מציאות, וזה יקרה כשנתחיל לחיות אותה ושנפסיק רק לדבר עליה, כי לפני שכותב צריך עט לכתוב איתו, הוא צריך השראה שתזיז אותו. לכן, הוא צריך להרגיש בכל החושים שלו רגע מסוים, הוא צריך סיפור. על הדברים האלה מתבסס הסיפור שלו, על דברים שהוא הרגיש, וראה – רגעים שגרמו לו להרגיש חי. גם אם המטופשים ביותר. בעצם רוב הדברים שאנחנו קוראים בנויים על אלפי טיוטות שמישהו כתב, זרק, לקח משם מילה, משם משפט ובעזרת הטיוטות האלה – יצר בסופו של דבר סיפור.

אילן הייטנר, סופר שאני מאוד אוהבת שעם השנים הפך גם מורה לכתיבה שלי, קורא לזה "מירקורים" רגע להסתכל על סיטואציה ולרשום אותה, להזכיר אותה לעצמנו. הוא מזכיר משפט בסדנאות הכתיבה שלו שהיום אני מבינה אותו קצת אחרת: "לכתוב זה לעצור את הכל, כדי לראות את הכל".



אי אפשר רק לחיות רגעים מאושרים מהעבר, ואי אפשר רק לחיות מחלומות שהם רק בראש שלנו.
אבל הרבה פעמים, הטיוטות שזרקנו לאחור במהלך השנים הם גם הזהב שלנו. מהם אנחנו יכולים "למרקר" רגעים שבהם דווקא הרגשנו את האוטופיה הזאת ממשית וקיימת. ראינו ברגעים האלה צד אחר בנו. הקלילות הזאת שבשמחה, באהבה, בספונטניות. נטולי דאגות וחופשיים באמת. גילינו שזה משהו שבאמת קיים בנו, עכשיו רק צריך להכניס אותו לאישיות ולאופי של הגיבור שלנו בסיפור,
הלא הוא – אנחנו. להרגיל את עצמנו לזהב הזה שגילינו בתוכנו, באופטימיות, בקלילות, בספונטניות בחיי היום יום.

ניוטון גילה שכוח המשיכה לא יכול להתקיים בלי כוח ההתמדה, אם רק ניישם את זה גם בעולם שלנו,
לחיות אפילו רק חלק קטן מהחלומות שלנו יחד עם אותו האיש שגילנו שאנחנו יכולים להיות ורוצים שלנצח נהיה - לפחות פעם ביום יוצר עולם חדש, מציאות חדשה ומי יודע? אולי גם חלל חדש משלך..

אז בחלל העצום הזה, בגלאקסיה המטורפת הזאת שנקראת החיים שלנו, כדאי לזכור את החוק הזה לקראת שנה חדשה שעומדת להצטרף אליה – למשוך אלינו את הטוב בעזרת התמדה. התמדה בלהסתכל על הטוב שבדבר.
להזכיר לעצמנו גם יום יום: אני לא רודפת, אני מושכת. ומה שצריך להגיע אליי יגיע בסוף.

אין דרך יותר משחררת מלהתחיל דרך חדשה בידיעה שאני יכולה למשוך אליי טוב יותר אם רק אבחר. כי אני יודעת שהכל מתחיל בי. וכלל שאהיה טובה יותר, כך אמשוך טוב יותר.
אז לפני שזורקים לגמרי את 2022 לפח, כדאי לזכור לעצור הכל, ורגע להסתכל על הכל.
ולחפש איזה דברים אני בכל זאת אשמח לקחת איתי להמשך הדרך.



ועכשיו, כל מה שאתם  צריכים זה רק דף חדש, עט ומלא אהבה וקבלה עצמית.
בהצלחה לכולם!

ממני אליכם עם המון אהבה,
שניה