השנה, ערב לפני היום הולדת שלי הייתה לי התמוטטות קלה. הייתה תחושה שאפפה אותי כבר בסוף שבוע האחרון של "אין לי מה לחגוג השנה" אבל ביום ראשון בערב, זה פשוט היה מה שהייתי צריכה כדי לחתום על כך. "אין חגיגה השנה, לא בא לי לחגוג, אין מה לחגוג. אנחנו במלחמה, יש חטופים, כל ישראל שונאים אחד את השנייה מה אני קשור חגיגה עכשיו?" סיננתי לעבר הסלון תוך כדי הליכה סהרורית בבית וניגוב דמעות.

ארז ואני בדיוק סיימנו לראות את הריאיון של אילנה דיין עם החטוף אלמוג מאיר ג'אן. כמה בושה וכאב הרגשתי. שזה מה שהוא היה צריך לעבור כשאני עוד ישבתי בבית ודפדפתי במגזינים. בזמן שאני התקלחתי והבחירה הכי קשה שהייתה לי היא באיזה סבון גוף אשתמש היום, כשהוא רק היה צריך לבחור להשאיר מהאוכל שלו לחברו בשבי. פתאום המציאות שכל כך ניסיתי איכשהו קצת לברוח ממנה, בשביל לשמור על מינימום שפיות, חזרה אליי בסטירה מצלצלת. עברנו גיהינום, הוא עבר גיהינום, ויש עוד 120 שעוברים גיהינום. מי יכול לחגוג בתקופה כזאת בידיעה שיש שם עדיין אנשים?

יצאתי למרפסת להירגע. הסתכלתי למטה וניסיתי לקחת אוויר שעמד במקום, אנשים מטיילים להם בערב קיצי, השכנים עדיין במסיבת פתיחת הקיץ בבריכה, והאופנוען הזה, שכנראה קנה אופנוע חדש כי אחרת אין לי הסבר הגיוני למה בנאדם עושה רונדלים חמש שעות רצוף, כבר שלושה ימים רצוף בכיכר מתחת לבית. עדיין חג ומסתובב לו כמו שעון סביב אותה כיכר, סביב אותן השעות, סביב עצמו. מסובב אותי ואת כל השכונה על האצבע הקטנה. הכל רגיל, הכל ממשיך אבל שום דבר לא באמת משתנה.

לא האשמתי אף אחד מהם. גם אני כמוהם, מנסה איכשהו לברוח מהמציאות הזאת.

יש משהו מיוחד ביום הולדת, מין כוח כזה שנכנס אלייך. אולי זה רק אני, אבל לרוב ביום הולדת שלי אני מאוד בתוך עצמי כמו שבלול. אולי כי אני מזל סרטן, אולי כי תמיד איכשהו וונוס בנסיגה, ואולי זה פשוט בגלל שחשבון הנפש דופק על דלתות הלב. מה הספקת השנה? מה היית רוצה להספיק בשנה החדשה? כמה חברים יצאו מהמעגל הקרוב וכמה חדשים נכנסו? אבל פתאום את מגלה עוד משהו שהכוח הזה מביא איתו, וזה הידיעה שכל זה, לא באמת משנה, כי הכל כל כך מתגמד ליד הידיעה שזכית בכלל לחיות ולהיות עם מי שכן איתך ולצידך. תהיה נוראית המציאות ככל שתהיה, אין לנו זכות לזלזל בחיים שקיבלנו. וכל עוד קיבלנו אותם, נודה עליהם, יום יום, שנה שנה.

יום למחרת, ארז וחברים שלי הכינו לי הפתעה בבית. הם להבדיל ממני, לא התרגשו מהקונכייה שנכנסתי אליה והוציאו אותי ממנה מיד כדי להגיד תודה על מה שכן יש פה – על החיים, על האנשים שניצלו במלחמה, על אנשים שעדיין יש להם תקווה, על האנשים החדשים והוותיקים שבחיי, על הבית, על האהבה, על חיוך, על חיבוק ועל נתינה.

אנחנו עדיין לא שנה אחרי המלחמה הנוראית הזאת שאנחנו נמצאים בה. ואני חושבת שהחגיגה עדיין לא יכולה להיות באמת שלמה. הברכה של "מזל טוב! עד 120" הפכה ל "120 חטופים עדיין שם!" ושהשאלה בשיר "איפה העוגה" הפכה ל "איפה התקווה?" ואנחנו כל כך היינו רוצים לראות אותם מחזיקים את העוגה עם הנרות. ועדיין, עם הכאב ועם האובדן אנחנו מבינים מה זה ערך החיים. ערך לדברים שנראים לנו מובנים מאליהם. הבית, המשפחה, החברים, האהבה והדאגה שיש לאנשים שלצידנו.

יום הולדת או לא, אנשים שאני מכירה או לא, חברים או משפחה שלי או שלכם, יש לנו כוח לעשות טוב אחד לשני. וזה כל כך קל. לעצור רגע ולאחל יום טוב או מזל טוב!, לשאול מה שלומך? או איך חוגגים לך?, לפרגן במחמאה או בשיתוף תמונה כי אם זה מה שעושה למישהו אחר טוב, אפילו הכי קצת, זה חוזר אלייך בענק. וזה הקטע בנתינה, כשאתה נותן אתה מקבל פי מאה.

כשכיביתי את הנרות ביקשתי שני דברים, טוב בעצם שלוש –שהחטופים יחזרו הביתה לשלום, שתהיה בנינו אהבת חינם, ושהאופנוען ימצא ריגוש בכיכר אחרת.

ממני אליכם עם המון אהבה, תודה וחיבוקים

שניה.