בני מסיקה נולד בתוניס ב־1935, ועבר בילדותו מסע ארוך (לוב, מצרים, לבנון) עתיר תלאות עד שהגיע ב־1943 לארץ ישראל והתיישב עם הוריו בכפר סבא. כנער בלט בפעילות ציבורית, ותודות לכך נשלח לשנת לימודים של חינוך והדרכה בבית ברל, בתנאי פנימייה. לאחר מכן התגייס לצה"ל ושירת בגדוד 13 של גולני, השתתף במבצע קדש ב־1956, ועם שחרורו מצה"ל עלה לאשדוד והיה המורה ומנהל בית הספר הראשון בעיר. בהמשך היה גם מזכיר ההסתדרות שבתקופתו הוקם נמל אשדוד (וזה בפני עצמו שווה ספר).

"אחרי הצבא שלחו אותי להיות מורה במספר מקומות ביניהם מקום בשם באשדוד־ים. פתאום אני שומע את המילה 'ים'. אני בכפר סבא, לא ראיתי אף פעם ים. זה עשה לי משהו ואמרתי שקודם כל אני נוסע לראות מה זה אשדוד־ים ואחרי זה אמשיך לבנימינה ולדימונה. הגעתי לתחנה המרכזית בתל אביב, לא כולם ידעו איך מגיעים לאשדוד־ים. בסוף מישהו אמר לי ללכת לתחנה של אשקלון ולשאול שם. הלכתי לתחנה של אשקלון, היה שם אוטובוס ושאלתי את הנהג אם אפשר להגיע איתו לאשדוד־ים. הוא אמר לי: 'תשב פה במושב מאחוריי וכשנגיע אני אגיד לך'. נסענו בכביש הישן מתל אביב, כביש ברוחב של שני מטרים, עד צומת בני דרום, בכביש הראשי בין יבנה לאשקלון. הוא עצר לי ואמר לי: 'בחור, פה זה אשדוד־ים'. ברור ששמעתי בקולו, בן אדם רציני, נהג, בן אדם חשוב שיש לו גם אוטובוס. ירדתי. הוא נסע ואני הסתכלתי ימינה, שמאלה, למעלה, למטה, וחוץ ממני ומאלוהים אין אף אחד בשטח. אני למטה, אלוהים למעלה, ואני מסתכל למעלה ושואל לאן לפנות, ימינה? שמאלה? קדימה?".

"קח פחון ועשה לך בית ספר"

"אז איך הגעת לאשדוד־ים?", אני מנסה להבין, ומסיקה ממשיך במונולוג: "נשארתי איזה חצי שעה, ולא שהיה לי שעון, בטח לא טלפון. כל שעה היה עובר משהו על הכביש. עצרה למזלי משאית. יורד בן אדם, לבוש פרנג'י עם חליפה ועניבה ומשקפיים. המשאית נסעה והיינו שנינו, הוא ואני. 'סליחה, אדוני, אתה יודע איך מגיעים לאשדוד־ים?', שאלתי אותו. 'בוא איתי', הוא אמר. הלכנו ברגל, הלכנו והלכנו. הוא הולך, ואני אחריו. הולכים והולכים. אני שואל אותו איפה זה, והוא אומר לי 'תכף פה'. התכף פה לקח כמה שעות. גבעות חול, הוא עולה ואני אחריו, הוא יורד ואני אחריו. פתאום אני מבין שאני במדבר. הוא הולך ואני שואל איפה והוא מצביע עם היד ואומר 'תכף פה'. הלכנו ארבע או חמש שעות, אין לי מושג כמה בדיוק הלכנו אבל הלכנו. יצאתי מהבית בבוקר והגעתי בערב. משהו כמו 18:00 בערב, שקיעת החמה. ואז עלינו על גבעה ופתאום אני מסתכל ורואה את הים ואת השמש שוקעת. ים כחול, שמש צהובה-אדומה של שקיעה, ואני על גבעת חול. למטה אני רואה ריכוז של צריפי פח שהשמש מקרינה עליהם והם מבהיקים לאורה. אולי 20 פחונים עמדו שם במרכז החולות. אשדוד־ים. זה מה שהיה.

"ירדנו למטה אל הפחונים, הוא עזב אותי וניסיתי לברר איפה בית הספר. עברית לא בדיוק ידעו שם, חלקם דיברו ערבית, חלקם צרפתית, הגיעו עולים ממרוקו, עולים ממצרים. צרפתית אני קצת שומע, ערבית מצרית זכרתי מהתקופה שאבא ברח לשם במלחמת העולם השנייה, בתקופת השואה. העולים שלחו אותי לאחד הפחונים, שם היה ה'מנהל'. ישב שם אדם עם משקפיים, אני אומר לו: 'שלום אדוני, שלחו אותי ממשרד החינוך כדי להיות מורה בבית הספר'. לא אשכח את התגובה שלו. הוא הסתכל עליי כמו על אדם שנפל מהירח ואמר לי ככה: 'מה בית ספר, איזה בית ספר, מה מורה, איזה מורה, אתה רוצה להיות מורה בבית הספר? קח פחון ועשה לך בית ספר'".

"קפריזה של מישהו"

מכירים את הצומת של רחוב שבי ציון ורחוב הראשונים? האזור בו שוכנים מועצת הפועלים, בנק הפועלים ובנק לאומי ברובע א'? ובכן כאן התרחשה העלילה, כאן הכל התחיל. קשה להאמין שתושבי הפחונים חשבו שאי פעם אשדוד־ים שלהם תהיה מה שאשדוד כיום. אבל הינה - אם תרצו אין זו אגדה.

אני תוהה איפה היה בית האבן הראשון באשדוד, ומסיקה לא ממצמץ: "ברחוב מרזוק. ארבעה בתים עם גגות אדומים, זה הרחוב אחרי מועצת הפועלים, בגב שלה פנימה. מאחורי בנק לאומי, מאחורי בנק הפועלים יש רחוב, בגב שלהם, רחוב שמתעקם מהכביש הראשי, רחוב קטן, הרחוב היחיד בעיר עם בניינים של שתי קומות וגגות רעפים אדומים. אין עוד אחד כזה באשדוד. הוא נשאר כמו שהוא. דירה של 40 מטר בערך, חדר וחצי, מקלחת קטנה, בכל בית ארבע דירות".

לשאלה אם הוא היה מאמין שאשדוד תגיע להיות מה שהיא היום מסיקה מפתיע אותי ואומר שכן: "אומנם אילו היית שואל אותי את השאלה הזאת באותו רגע בו ראיתי את הפחונים התשובה היתה אחרת, אבל אחרי כמה שנים, כשהוחלט על הקמת אשדוד כעיר ואם בישראל, חברה צרפתית תכננה את העיר כבר אז ל־17 רבעים, כבר אז תוכננה העיר ל־230 אלף תושבים, ככה שהתפתחותה של אשדוד למה שהיא היום לא הפתיעה אותי".

"יורד בן אדם, לבוש פרנג'י עם חליפה ועניבה ומשקפיים. המשאית נסעה והיינו שנינו, הוא ואני. 'סליחה, אדוני, אתה יודע איך מגיעים לאשדוד־ים?', שאלתי אותו. 'בוא איתי', הוא אמר. הלכנו ברגל, הלכנו והלכנו. הוא הולך, ואני אחריו. הולכים והולכים. אני שואל אותו איפה זה, והוא אומר לי 'תכף פה'. התכף פה לקח כמה שעות. פתאום אני מבין שאני במדבר"