-  משפחות יקרות,

-  בפִיתחוֹ של יום הזכרון לחללי צה"ל, אנחנו מַרכִּינִים רַאשֵינו בפניכם.

-  אימהות ואבות, אלמנות ויתומים, אחיות ואחים יקרים – משפחת הַשְכוֹל בעירנו  אשדוד.

-  עם יו"ר ארגון

"יד לבנים"

,מר מרדכי לוי, ויחד

 איתכם, בלב אחד, אנחנו מתייחדים עם זכרם של

268 בניה ובנותיה של אשדוד,

ועם זכרם של כלל חללי מערכות ישראל, שנפלו על קיומה, בטחונה, ושלומה,

של מדינת ישראל.

-  כבוד רבני העיר, הרב חיים פינטו שליט"א

והרב יוסף שיינין שליט"א,

-  אדוני, שר התחבורה והבטיחות בדרכים,

ח"כ ישראל כץ,

-  מפקד בסיס חיל-הים באשדוד, אל"מ דרור פרידמן

ומפקד תחנת המשטרה באשדוד, סנ"צ, נעם שקל,

-  ממלאי מקום ראש העיר,

מר בוריס גיטרמן

והרב עמרם כנפו,

-  סגני ראש העיר,

מר ולדימיר גרשוב,

מר ליאוןבנלולו

והרב מרדכי ליברמן,

-  יו"ר מועצת העיר עו"ד גבריאל כנפו,

-  חברי מועצת העיר,

-  מנכ"ל העירייה,

-  בני נוער,

-  קהל נכבד,

-  מעמד זה, שבו אנו מתייחדים עם זכר הנופלים,

לא בא לְרַפֶא פצע.

בוודאי לא פצע שאינו יכול להגליד,  פצע עמוק,

שֶכאבו תמידי, ואינו מַרפֶה לעולם.

-  אנחנו יודעים, משפחות יקרות, שמאותו רגע,

שקיבלתם את הבשורה הנוראה מאותו רגע,חייכם השתנו.

גם אם הצלחתן עם השנים, לבנות שיגרַה של נורמליות, זאת לא נורמליות – נורמלית.

זאת שיגרַה, ספוגה בעצב.

עצב וכאב יומיומי,

כל היום, כל השנה,

כל עוד אתם מהלכים על פני האדמה.

-  ובערב הזה, ערב יום הזכרון, אנחנו מחזקים אתכם.

מלאי כבוד והערכה, לתעצומות הנפש שלכם.

 לַיכולת בכל זאת, להמשיך הלאה,

לְגָשֵר בין ה"לפני"

לבין ה"אַחַרֵי".

ה"אַחַרֵי" שהוא

קשה מנשוא.

כפי שכתב, האב השַכוּל, גיורא פישר:

"מה שהיה, הוא לא שיהיה, אַחַרֵי זה.

דבר לא יכסה, את החור בחזה, "

אַחַרֵי זה".

אנחנו יודעים, משפחות יקרות, שהחור הזה בחזה, לא יתמלא לעולַם.

ואיננו יכולים להציע לכם ניחומים.

כי אין נחמה.

כל מה שאנו יכולים לאמר לכם, בראש מורכַּן, הוא:

שאנחנו – כולנו, בעיר הזאת – זוכרים, אנחנו

זוכרים אותם.

את הבנים והבנות שלכם, שנתנו את

חייהם למענינו. וזוכרים – באהבה רבה – אתכם.

אתכם – הנושאים את משא הקורבן שלהם, יום יום, שנה שנה.

-  ואנו, לא רק זוכרים, מעריכים ואוהבים, אנו גם שואבים כוחות מִיכֶּם, לומדים ומפיקים לקחים לְעתיד.

-  אנחנו יודעים ש"לא חדלו פְרַעות בישראל". שנות דור,של מאבקים, לצד שנות דור, של חתירה לשלום,

ואף מספר הסכמי שלום.

-  אך, האיומים עדיין רבים, מקרוב ומרחוק.

במיוחד, נוכח, ההתפתחויות בשנים האחרונות, בקרב שכנינו ובעולם,כולל איומי ההשמדה מאיראן,

ובכלל החוויה, שחווינו על בשרינו השנה,

כאן באשדוד, ביחד עם תושבי הדרום,

ב"עמוד ענן".

המציאות הנוכחית, מצביעה על-כך, באופן ברור, שהמשחק לא נגמר, שמשחק החיים שלנו, בארץ ישראל, בקושי מתחיל.

-  למרות כל מה שעברנו.

-  מלחמת העצמאות, מלחמת קדש

וששת הימים,

ויום הכיפורים ומלחמת לבנון הראשונה – ואלפי קורבנות שאנו זוכרים היום.

והסכמי שלום עם מצרים וירדן.

שבסה"כ הוכיחו את

עצמם. ואחריהם, שנות התשעים האוֹפוֹרִיות. ההסכם

עם הפלסטינים, הפריחה והשגשוג הכלכלי,

הצטרפנו לעולם המערבי,

והעולם חיבק אותנו.

אז, האמנו כולנו, שהנה, תמו הצרות, והאושר הסופי

מחכה לנו מעבר לפינה.

אבל לא.

מעבר לפינה, חיכתה

לנו, האינתיפאדה השנייה, מלחמת לבנון השנייה,

המתאבדים, החיזבאללה,

הג'יהאד האסלאמי

והחמס.

מלחמת עזה הראשונה – "עופרת יצוקה" ,ומלחמת עזה השנייה – "עמוד ענן".

והשיא לצערנו עוד לפנינו.

-  אחרי שהתגברנו על הגרעין העיראקי בשנות ה,80-

והגרעין הלובי

בשנות ה,90-

אנחנו עם הגרעין

האיראני, שנמצא בשלב הרבה יותר מתקדם, והרבה יותר בַשֶל מקודמיו.

ומהווה, ללא ספק, איום קיומי עלינו, לפחות עפ"י הצהרות,

מנהיגי  איראן.

-  אם כן, אנחנו עם למודי מאבקים.

מאבקים בלתי פוסקים, שנכפו עלינו לאורך כל

ההיסטוריה.

-  מאבקים, מהם למדנו, על שני אמצעים, שאיפשרו

לנו, העם היהודי, לעמוד בהם בהצלחה, שני אמצעים,

שגם היו מנת – חלקם של הנופלים.

-  האחד, הוא, האמונה – בצור ישראל וגואלו,

ובצדקת הדרך הייחודית לַאומה שלנו. בַּייעוד ההיסטורי, בערכי המוסר, והאנושיות שלה.

אמונה, ששומרת עלינו, ומחסנת אותנו, מפני נפילת הרוח, מפני אוזלת היד, מפני הרמת ידיים, ייאוש

 וחוסר מעש.

-  האמצעי השני – הוא, אומץ הלב,

מלווה תמיד,ביוזמה, תעוזה ותושייה.

הַ"אל תירא עבדי יעקב".

התכונה שבה ניחַנוּ, בניה ובנותיה של האומה שלנו.

עזי הרוח והנפש בכל

הדורות, בכל המאבקים.

-  האמצעים האלה, כוחם יפה, גם, ובמיוחד לַעת הזאת.

-  והאחריות לאמץ ולהשתמש באמצעים האלה, היא של כולנו-, המנהיגים, וכל אחת ואחד מאיתנו,

אזרחי מדינת ישראל.

-  יצחק רבין, זיכרו-לברכה, תיאר את גודל האחריות

שהוא חש, כראש ממשלת ישראל,

בגלל הפיקדון,

שהפקידו בידיו, אזרחי ישראל.

וכך הוא אמר -

"מדינה, שדורות של יהודים חלמו עליה, אלפים רבים, שילמו בחייהם כדי להקים

אותה, אלפים נוספים, מבניה ובנותיה, נפלו על הגנתה ובטחונה, ומיליוני יהודים, מבקשים לראות

בה את מולדתם וביתם. שום-דבר, אינו יקר, כמו הפיקדון הזה. תלויים בו, חיים ומוות. קשורים בו גורלם של בנינו, ונכדינו, והבאים אחריהם. זהו נכס

של עם שחי אלפי שנים, ורוצה להמשיך לחיות".

-  אכן, חפצי חיים אנחנו ומדינת ישראל היא מקום החיים שלנו.

-  אך שלא נטעה לחשוב, שהאחריות לשמירת הפיקדון הזה, היא רק של

ראש הממשלה,

שר הביטחון, הרמטכ"ל,

או חיילי צה"ל,

הנושאים יום-יום, בהגנה ושמירה על בטחונה של

מדינת ישראל.

-  האחריות היא של כולנו, של כל אחת ואחד מאיתנו,

בַּהתנהגות שלנו, במשפחה, בחברה, בעבודה,

במערכת החינוך, לשים נגד עינינו את טובת

הפיקדון היקר הזה, את טובת מדינת ישראל.

שהוענקה לנו, בדם, יזע, ודמעות.

אחרי אלפיים שנות גלות, להיות ביחד לעם היהודי.

-  ואל נַקל ראש, בַּאחריות הזאת, בַּיכולת שלנו,

כפרטים בודדים, לַשֶאת בה.

-  בְּאמונה – ובאומץ,

בְּאמונה – ובתעוזה,

בְּאמונה – וביצירתיות,

-  להיות הטובים ביותר, ולשמור על יתרון האיכות

שלנו.

-  לְהבין, שהשלם הינו סך כל חלקיו,

-  להבין שגם ליחיד יש אחריות,

-  להבין, שגם ליחיד יש השפעה,

-  כל אחת ואחד, הוא עולם ומלואו,

היכולים לשנות סדרי בראשית.

-  לַחזור לערכי היסוד עליהם נבנתה מדינת ישראל,

אהבת הארץ,

אהבת הזולת,

למרות הבדלי תרבות,

מעמד חברתי,

השקפה דתית

או פוליטית.

חזרה לערכי הערבות ההדדית ברמה הלאומית,

דאגה לקשיש ולחלש באשר הוא,

וחתירה לשוויון וצמצום פערים בתוך המדינה.

- לצד ההצלחה העצומה, במדע, רפואה, כלכלה

והייטק, ובניית עוצמה צבאית,

להתפנות יותר, לבניית חברה טובה, וצודקת יותר.

-  מדינת ישראל, נמצאת בצומת דרכים קריטית,

מונחות לפיתחנו, הכרעות הרות-גורל לעתידנו,

- הכרעות מדיניות-ביטחוניות, והכרעות חברתיות-

כלכליות,

-  ביחס לסכסוך הפלסטיני, והגרעין האיראני

-  ובמדיניות כלכלית לשנים הבאות.

-  נדמה ש-דמותה של מדינת ישראל מתעצבת מחדש לנגד עינינו.

-  יום הזיכרון לחללי צה"ל, הוא גם יום חשבון נפש לאומי, וראוי, שביום הזה, לצד הזיכרון, העצב, הכאב, נאיר את עינינו, המנהיגים, וכל אחד ואחת מאזרחי ישראל, באותה אחריות, באותם אמצעים

שעמדו לנו לאורך כל ההיסטוריה, ובאותם, ערכי היסוד – לאורם נבנתה מדינת ישראל, ולאורם הלכו בניו ובנותיו של העם שלנו, לַקרב שממנו לא שבו.

-  לקיחת אחריות, אמונה בצור ישראל וגואלו ובצדקת הדרך, אומץ, יוזמה, תעוזה ויצירתיות.

- לקבלת הכרעות נכונות, לקדם כל סכנה, שאורבת

לְפִתחנו, או מאיימת על קיומנו.

ולבניית חברה טובה יותר.

-  אנחנו כאן, ונמשיך להיות כאן,

-  אין לנו ארץ אחרת.

-  "אין עם נַסוג מֶחפירות חייו"

אמר המשורר,

בוודאי שאינו נסוג מהייעוד ההיסטורי שלו.

- שַבְנו לארצנו, נחלת אבות, אחרי אלפיים שנות גלות,

 כדי לשכּוֹן בה לַנְצַח.

-  זו צוואת הנופלים, לנו, החיים.

-  משפחות יקרות,

-  בַּיום הזה, העיר אשדוד מאמצת אתכם, באהבה,

אל ליבה, ומבטיחה לשמר את זכר הבנות והבנים לעד.

לצד, המשך המאבק, היצירה, והשאיפה לשלום, באמונה, ובאומץ.

-  מי ייתן, ונדע עוד בדורנו, ימים של שקט ושלווה,

 ויתגשם חזון הנביא "כי לא יישא גוי אל גוי חרב

ולא ילמדו עוד מלחמה" "והארץ תשקוט 40 שנה".

-  יהי זכר, הנופלים שמור בליבנו, לעד. אמן.