הילה אוליאל, 38, אימא במשרה מלאה ולשלושה בנים, מתפקדת במשך היום כחשבת שכר ומנהלת חשבונות ובימים כתיקונם בשעות אחה"צ כרקדנית ומורה למחול מזרחי.

אהבתה לריקוד התגלתה כבר בגיל שלוש, בשעה שרקדה לצלילי הלהיט "לינדה לינדה" של חיים משה בשנות השמונים כשבני משפחתה הפצירו בה לרקוד שוב ושוב. "בגן החובה התחלתי לרקוד בלט קלאסי אך לא שרדתי שם זמן רב" - היא מספרת. "רציתי משהו קצת יותר מעניין והמשכתי בחוגים נוספים של ג'אז ומחול מודרני".

כנערה היא מצאה את עצמה נוסעת מידי שנה לפסטיבלים ברחבי העולם (פולין, צ'כיה, ארה"ב, גרמניה ועוד), מה שיצר קשרי ידידות וחברות עם רקדנים מרחבי העולם ואנשים נפלאים שפתחו את בתיהם ואירחו את חברי הלהקה ברוחב לב.

בגיל 17 היא נחשפה לראשונה לשיעור ריקודי בטן, ממש במקרה, כאשר עם תום שיעור של להקת המחול נכנסה לסטודיו פיפי נס, המורה לריקודי בטן והרקדנית המובילה באותם ימים, והילה החליטה להישאר לשיעור נוסף.

באותה שנה היא ממשיכה להיחשף למופעים נוספים ששילבו רקדניות בטן, הפעם לא כמו אלה מהסרטים הערבים...זה כבר היה נראה אחרת ממה שכולם מדמיינים, ריקוד בטן איכותי, אמנותי לחלוטין.

באותה תקופה פרץ הסגנון הלטיני לתודעה הישראלית והילה מקימה להקה ברזילאית לאירועים, בה רקדו את כל הסגנונות: סלסה, למבדה וסמבה אך הקהל הישראלי רצה לדבריה גם משהו יותר קרוב להווייה הישראלית, ומהר מאוד היא הבינה שלבר מצווה וחינה שכולם רוצים לזכור, צריך רקדניות בטן מנצנצות וחייכניות.

"לא משנה באיזה סגנון, הריקוד ליווה אותי מאז ומתמיד, אפילו בערב החתונה שלי הופעתי לעיני האורחים עם הלהקה בריקוד המזרחי האהוב, רק שהפעם בשמלת כלה" - היא מספרת. 

בעודה אימא לשניים ובחופשת הלידה היא נרשמה למסלול 'מורה למחול מזרחי' במכון וינגייט ומה שכולם קוראים לו ריקודי בטן. את חווייתה האישית ביקשה להעביר הלאה.

וכך היא מספרת:
"באותה תקופה התגוררתי כאן באשדוד, שהייתה חדשה לי, עוד לא הייתה לי באמת תכנית מפורטת של איך אני עושה את זה, איך מתחילים לעבוד בתחום הזה בעיר חדשה, עד שבוקר אחד בעודי מטיילת עם בני הקטן בעגלה נכנסתי למתנ"ס ט' הסמוך לביתי, שם פגשתי את רויטל בוזגלו רכזת החוגים ובשיא התמימות שאלתי האם יש חוג לריקודי בטן, אם היו רוצים לפתוח חוג לנשים.

למרבה המזל היא ענתה בחיוב, ותוך חודש ימים פתנו חוג לנשים מהרובע, לא מותנה בניסיון קודם וללא מגבלת גיל. באו דודות, שכנות, חברות, אפילו את הגננת של בני הצלחתי להביא.

השיעורים היו הצלחה מסחררת, בהתחלה היה זה בשביל הספורט, לשמור על כושר, לזוז קצת...אבל משיעור לשיעור הבנו שהמחול המזרחי היה בעצם מעין "שעת התנתקות" - לא חשבנו על היום-יום, הבית, העבודה, הכלים והניקיונות, זאת הייתה שעה רק שלנו - אני מדברת כאן ברבים כי גם אני עברתי יחד עם אותן נשים נפלאות את אותה חוויה מעצימה.

לא נשכח שהייתי חודשים ספורים לאחר לידה - לא משהו שנשים אוהבות לדבר עליו, אך דימוי הגוף היה חלק לא קטן שהעסיק אותנו ביום יום ופתאום פה הכול מותר - לא צריך להיות רזות, לא צריך לחשוב על כלום חוץ מלאהוב את עצמך, להבין שאת הכי טובה והכי יפה כל עוד את מחייכת וכיף לך.

הרבה נשים שהזמנתי להצטרף חששו שלא יצליחו לרקוד, אז תמיד הייתי עונה שהן לא צריכות הרבה כדי להשתלב...שאלתי - יש לך בטן? אם כן, התקבלת!"

שיעורי ריקודי הבטן עברו מפה לאוזן ויצרו חברויות גם מעבר לשעות השיעור...שיחות אל תוך הלילה פקדו את חניית המרכז הקהילתי בכל יום רביעי בשבוע. ככל שנשים ואימהות הצטרפו כך גם  גברה הדרישה לפתוח קבוצה לילדות, וכך היה - ילדות מגיל 3 עד 8 הגיעו מידי שבוע לרקוד ולשמוח. האימהות מספרות שהן היו סופרות את הימים עד לשיעור הבא.

"אנו חיים בתקופה כזו שדימוי גוף הוא בעיה עיקרית לא רק בקרב נערות, אלא גם בקרב ילדות קטנות" – אומרת אוליאל. "בריקודי בטן לא מציבים תנאי קבלה, כל מי שרוצה יכולה להצטרף, גם בנות שאינן שדופות יכולות להצטרף- ואגלה שדווקא הבנות הללו הן הטובות ביותר."

בימים אלו, שהשהות בבית והסגר נכפו על כולם, בנות החוג מתקשרות טלפונית והילה דואגת להעלות את המורל בקרב הבנות הנצורות בביתן ודואגת שיתרגלו בבתיהן ריקודים מצולמים. הבנות, למותר לציין, מייחלות ליום שבו יוכלו לחזור לשגרת החיים ולפעילות החוג.

הילה מבקשת לפנות לקהל הנשי באשדוד וממליצה, לכשהדבר יתאפשר, לבוא להתנסות ולגלות את התחום הנפלא המכיל עולם ומלואו של סגנונות מוזיקליים ומקצבים שונים שהרבה מעבר ללימוד הריקוד ולהנאה שהוא מסב, מסייע לשמור על כושר וחיטוב הגוף.

"המחול מומלץ לנשים לאחר לידה מאחר ויש עבודה עמוקה על שרירי רצפת האגן - ממש כמו בפילאטיס" - היא אומרת, " הוא בעיקר מעלה את הביטחון העצמי, מעצים את הנשיות ומחייה את הנפש".