תנועות וארגוני הנוער של אשדוד ציינו היום (חמישי) בפארק "מקום בלב" את יום הזיכרון לאירועי שבעה באוקטובר בטקס מרגש ומאחד, תחת הסיסמא "זוכרים את הכאב – שוזרים תקווה". בטקס השתתפו ראש העיר ד"ר יחיאל לסרי, יו"ר יד לבנים שלומי בן עזרי, נציגת משפחות נפגעי פעולות האיבה זיווה בן אטב, משפחות ואורחים, והודגשה בו חשיבות האחדות בתוך מדינת ישראל גם בימי שגרה.

שנתיים אחרי - אשדוד מתייחדת עם זכר בקורבנות והנופלים. נאום ראש העיר בטקס וגלריית תמונות מהטקס בגבעת הזיכרון בפארק אשדוד ים.

נאום ראש העיר ד״ר יחיאל לסרי:

משפחות יקרות,
הערב אנו מתכנסים, יחד איתכם, כאן, באתר ״מקום בלב״, כדי לזכור את בניה ובנותיה של עירנו אשדוד, יקירכם יקירנו, הנרצחים והנופלים, מאז ה-7 באוקטובר לפני שנתיים. יחד עם כל החברה הישראלית, עברנו השבוע טלטלה רגשית עזה וסוערת. בערב שמחת תורה, עצרנו את נשימתנו הלאומית, כאשר צפינו בעיניים דומעות, ובלב נרגש, במפגשים של החטופים, עם בני משפחותיהם, ובמסע ארונות הקבורה, של החטופים החללים, עטופים בדגלי ישראל.
שבוע של שמחה מהולה בכאב, שמחה על חזרת החטפים החיים, ואולי גם על סיומה של המלחמה. לצד, כאב גדול על המחיר הכבד, על הבנים והבנות שלא ישובו עוד. ברקע השמחה וההתרגשות בשבוע הזה, איננו שוכחים את בני ובנות משפחותיכם היקרים, שנרצחו ע״י בני עוולה, לפני שנתיים. במסיבת הנובה, בזמן השהות בביתם, בטיול האופניים, או במהלך ספורט הדייג.
כולם על מזבח היותם יהודים.
איננו שוכחים את הנופלים והנופלות, הגיבורים והגיבורות, בסדיר ומילואים, חיילים, שוטרים, ואזרחים, שלחמו במסירות נפש, בגבורה עילאית, בימים הראשונים של המלחמה, שהחלה לפני שנתיים, ועד ממש לאחרונה. נלחמו כדי להבטיח את קיומנו, במדינת ישראל, ולא שבו אליכם. לחיק משפחותיהם.

ואנחנו כאן איתכם היום, בשבוע הזה של שמחה, עצב, ודמעות, כדי לומר לכם : לא רק שאיננו שוכחים, גם ליבנו איתכם. אנחנו מודעים ליגון שמלווה אתכם תמיד. לכאב הכבד, שאינו מבקש רשות להיכנס. שנוכח כל הזמן בחייכם. אנחנו מעריצים את יכולת העמידה שלכם. את הבחירה שלכם בחיים. בתקווה. יום יום. לילה לילה. למרות הקושי, וכאב האובדן הנורא. והיום אנחנו זוכרים את כולם.
יחד איתכם, במעמד : יו"ר יד לבנים אשדוד- מר שלומי בן עזרי, נציגת משפחות נפגעי פעולות איבה גב' זיוה בן אטב, ממ"ק ראש העיר עו"ד גבריאל כנפו, סגני ראש העיר, חברי מועצת העיר, מנכ"ל העיריה, מנכ"ל החברה העירונית לתרבות פנאי, יו"ר מועצת התלמידים והנוער העירונית – שרה שריי פרץ, חברי תנועות וארגוני נוער באשדוד.


מכובדיי כולם,
במלאת שנתיים, למלחמת "חרבות ברזל", ולמחדל החמור ביותר, שפקד את מדינת ישראל, מאז הקמתה, אנו מחויבים, לצד הזיכרון, גם לחשבון נפש אישי ולאומי. הם שלובים זה בזה.
הסמיכות הזו השנה, בין ההסכם לסיום המלחמה והשבת החטופים, ובין יום הזיכרון הזה, גם אומרת דָּרְשֵׁנִי. היא מזמינה אותנו, לעשות את חשבון הנפש הזה. כמנהיגים, וכאזרחים מהשורה.
כשאנו מביטים לאחור, על היום הנורא ההוא: ה-7 באוקטובר 2023 - אנחנו מבינים לעומק, עד כמה דק הוא הקו, שבין שגרת חג נינוחה, ובין מבוכה פתאומית , חרדה ובהלה תהומית. מבינים עד כמה יכול להיות מפתיע, ובלתי צפוי, המעבר החד, מתחושת ביטחון מלאה, לתחושת איום קיומי מיידי. בין חיים ומוות.
אנחנו זוכרים את ימי השכול הקשים ההם. לעולם לא נשכח אותם. כחברה ועם, גם למדנו בשנתיים האחרונות. ולצערנו, בדרך הקשה. עד כמה דק, הגבול שבין אחדות לפירוד.
וכשאנו מביטים. שנתיים אחורה. על כל התקופה הקשה הזו, על האופי, הכמות, המהירות והקצב, של האירועים, שהיו בקנה מידה תנ״כי, עוֹלָה לה גם, תובנה מוכרת וידועה, על מהותו של עמינו, העם היהודי.

כפי שהמשורר יהודה עמיחי כתב: "היהודים הם לא עם היסטורי, ואפילו לא עם ארכיאולוגי. היהודים הם עם גיאולוגי. עם שברים והתמוטטויות, ושכבות, וגעש לוהט״. ״את תולדותיהם״ מוסיף יהודה עמיחי, ״צריכים למדוד בסולם מדידה אחר״.
לכן, בבואנו לעסוק במלאכת חשבון הנפש, ראשית, ותמיד, עלינו לזכור, את המהות הזו שלנו, כעם יהודי. עַם שכל דברי ימיו, הם אוסף של שברים רבים וקשים. שהמנוחה והנחלה, פוקדות אותו, רק לפרקים קצרים. אך הוא גם עַם, שהפוגות השקט, השלום והשלווה, הקצרות האלה, היו מלאות תמיד, בהוד של יצירה, עשייה, קידמה, והתפתחות. של אור לגויים.
זו הַדּוּאָלִיּוּת העמוקה שמאפיינת את העם היהודי, לאורך כל ההיסטוריה שלו. זו הכפילות שמלווה אותו, אותנו, גם בפרק ההתחדשות שלו, במדינת ישראל, מאז הקמתה.
מאז הקמת המדינה, אנחנו תחת איומים מכל עבר, מלחמות לעיתים קרובות, טרור בלתי פוסק, ומחיר דמים כבד, שאתן, משפחות יקרות משלמות עבור המשך קיומנו. וזאת לצד, צמיחה ושגשוג חסרי תקדים. של מדינה שהיא פלא בתולדות האנושות.
לפי המדרש, בתקופת הנדודים של בני ישראל במדבר, הם נשאו איתם את לוחות הברית השלמים, וגם את לוחות הברית השבורים. והתלמוד הירושלמי מוסיף, שבזמן מלחמה, הלוחמים נשאו עימם אל החזית, דווקא את הלוחות השבורים.
המסר והתובנה מכך, ברורים: לצד השבר הקיים, יש גם אפשרות לתיקון. השאיפה לצמיחה מתוך השבר, היא חלק מהכוח להמשיך להלחם. כך נוסף, בַּשִּׁבְעָה באוקטובר לפני שנתיים, פרק שחור נוסף, בתולדות עמינו. באותו יום נורא, מר ונמהר, לפני שנתיים בדיוק, רעדו יסודות חיינו.

מאות רבות נרצחו באכזריות חסרת גבולות. נשים, גברים, עוללים וטף, צעירים, וקשישים. מאות נפלו בקרב. חיילים, שוטרים, ואזרחים, שנזעקו להציל אחים ואחיות שלא הכירו, והקריבו את חייהם למענם. מאות נחטפו. מהבית ומהבסיס. השאירו מאחור, משפחות, שבמשך שנתיים, לא ידעו רגע של מנוחה, בלב ובנפש.
משפחות החטופים החיים, שהחלו השבוע, לשוב למסלול של נורמליות. ואלה של החללים, הקוברים בימים אלה את יקיריהם, ואלה הממתינים בציפייה מתוחה, להביא את יקיריהם לקבר ישראל.
אלפים רבים, בדרום ובצפון, פונו מבתיהם לחודשים ארוכים ואלפים רבים, שאיבדו את יקיריהם. לעד.
בהם, אתן, משפחות יקרות, הנושאות בנטל המשא הכבד, של קיומנו. של עתיד מדינת ישראל. וְעַם ישראל, העומד כולו, המום והלום, מול התופת שעלתה על כל דמיון. מול השבר הקשה והנורא.
אבל ממעמקי מהותינו כעם. יחד עם הכאב. גם בפרק הנורא הזה. באותו רגע עצמו. נולדה הרוח הגדולה שלנו - רוח של גבורה, של התגייסות, של ערבות הדדית. מתוך ההלם, קמה מדינה שפעלה כאיש אחד: לוחמים, צעירים ומבוגרים, עזבו משפחה, עבודה, ועסק, והתייצבו כאריות בחזית. אזרחים פתחו בתים, אספו בגדים למפונים, תרמו ובישלו לחיילים בחזית. בנות ובני הנוער שלנו, מתנועות נוער ובכלל.

רבים מהם, איתנו כאן הערב - יצאו לשטח, ארגנו ציוד, תמכו בילדים, חיזקו פצועים, ועודדו לוחמים.
זו הרוח הישראלית. זו הרוח שנשבה באותם ימים, גם בעירנו אשדוד. רוח של נתינה, של חמלה, של אחריות, וערבות הדדית.
אך שנתיים אחרי, עלינו לומר ביושר: החברה שלנו שסועה ומתוחה. הפצע הלאומי, אינו רק מהאויב שבחוץ. אלא גם מהמחלוקות הפנימיות. השסע הפוליטי והחברתי שנפער בעם בשנים האחרונות עדיין כאן, והוא זועק.
בשנתיים האלה, היו לנו גם ניצחונות רבים. הצלחנו להסיר את האיום המיידי על קיומנו. ואפשר לומר, שגם שיקמנו את אפקט ההרתעה שלנו. ובשעה זו, כשהעולם כולו צופה בנו, אף הולך ונרקם, לנגד עינינו, תרחיש מדיני חדש - "מתווה טראמפ" המחודש. הסכם על סיום המלחמה, שנחתם השבוע, ומתווה ארוך - טווח, שהוחל לדון בו, על פירוז רצועת עזה, ופירוק החמאס מנשקו. מתווה, שמעלה לסדר היום, את שאלת גבולות הביטחון העתידיים של מדינת ישראל. את יחסיה עם המדינות הגובלות איתה. ואת מעמדה האזורי.
תקופה רגישה, והרת גורל לעתיד מדינת ישראל. לכן, חשבון הנפש השנה, חשוב כפליים. הלאומי ואישי. כי מול אויבים, השואפים להשמידנו, אנו יכולים להיות מחוייבים, רק לשלום שאיננו שוכח.
אם הוא נשען על שִׁכְחָה, של הזוועות שנעשו כאן, השלום הזה, לא יכול להיות שלום אמיתי,
השלום יהיה אמיתי, וארוך טווח, רק אם הוא יבוא מתוך עוצמה, ויתבסס, על המחוייבות של כולנו.
מנהיגים ואזרחים מהשורה - ש״לעולם לא עוד״. פוגרום ביהודים, על אדמת ארץ ישראל, אסור שיתרחש שוב.
אין שלום בלי ביטחון. אין ולא יכול להיות שלום, עם צד שימשיך לשאוף להשמידנו. צד שחי על מושג ההודנא. המתעתע. אותה הפוגה, שהוא מנצל, להשתקם, לצבור כוח, ולשוב לתקוף אותנו.
לא יכול להיות שלום, עם מי שאינו מכיר בזכותנו להיות כאן, בארץ הזאת, כבני חורין. אין שלום עם יישות שמערכת החינוך שלה, מחנכת לשנאת יהודים, באשר הם יהודים. וודאי שלא יכול להיות שלום, עם ארגון המקדש את מות אנשיו, והרס בתיו, על מזבח השנאה, ושאיפת ההשמדה, של העם היהודי.

לכן, בחשבון הנפש הלאומי, אנו מקווים, שאת השיח על העתיד שלנו, ינהלו המנהיגים, בתבונה ובאחריות. זו האחריות הלאומית, בה נושאים מנהיגים. אך לא די בכך. דרוש גם חשבון נפש אישי שלנו, ממקומינו כאזרחים, על חלקנו, בקרע הקיים בעם. שתרם ללא ספק לאסון השבעה באוקטובר. וחובה עלינו, לתקן זאת. כתנאי לתהליך השיקום והריפוי שלפנינו. לחדש את ערך האחדות, לחבר מחדש את התפרים, שנפרמו ביחסים העדינים והמורכבים, בתוך החברה הישראלית. ולתרום את חלקינו לחוסן הלאומי. זו אחריות אישית, המוטלת על כל אחת ואחד בחברה הישראלית. לא בהתלהמות, ולא בהאשמות, אלא מתוך אחריות משותפת, לעתיד המשותף של ילדינו.
ברגע שבו האומות דנות על גבולות ועל מפות, אנחנו האזרחים מהשורה, חייבים להגדיר מחדש את הגבולות שבתוכנו. להפוך אותם, מגדרות של הפרדה ומחלוקת. לגבולות של סולידריות. של שותפות. של מציאת המכנה המשותף. של אמונה בצדקת דרכנו המשותפת. והאמת היא, שֶׁלְּרוֹב הציבור בישראל, יש רצון אמיתי לבנות חברה משותפת.

באמת חזרת החטופים אינה ניצחון. אך היא הזדמנות, לפתוח דף חדש. של חברה ישראלית אחת. של עם ישראל חי. זו לא אשליה. זו חובה קיומית. לא די ביתרון הצבאי הטכנולוגי. ובגבורה בשדה הקרב. כך נבטיח את נצח ישראל. ואת עתידנו.
ודווקא בערב הזה, שבו תנועות הנוער שלנו באשדוד, מובילות את הטקס, אני מבקש לומר, מילים של תקווה ואופטימיות: יש לנו על מי לסמוך. הנוער שלנו הוא המפתח לשינוי. הוא יודע לחבר, לאחד, לגשר. בנות ובני הנוער שלנו, נולדו למציאות קשה. הבוגרים שבהם נולדו בסמוך למבצע ״עופרת יצוקה״, בסוף שנת 2008, עת הופיע לראשונה האיום הרקטי, על העיר אשדוד. הם אינם מכירים מציאות, ללא צבע אדום, טילים, ממ״דים, ומקלטים. אך הם צומחים, מהמציאות הבלתי אפשרית הזו, עם אחריות ובגרות, יוצאות דופן, ומעוררות תקווה. הם דור הניצחון. הם הדור, שיכול באמת, לכתוב את הפרק הבא של הסיפור הישראלי - את סיפור השיקום, הריפוי, התקווה, והתיקון שלנו.
כפי שהלוחמים, על פי מדרש חז״ל, נשאו עימם

את הלוחות השבורים, כדי לסמל את הצמיחה מתוך השבר. גם אנחנו, כאן באתר ההנצחה "מקום בלב", נושאים את השברים, מהשנתיים האחרונות, ונושאים עינינו לבנות ובני הנוער, דור העתיד שלנו. לבניה מחדש, לעתיד חדש למדינת ישראל.
כי עַם, חפץ חיים, אנחנו. עם שמהותו שבר ותקומה.
משפחות יקרות, אשדוד מחבקת אתכם, ישראל כולה מתייצבת לצדכן. הנופלים והנרצחים, בניכם ובנותיכם, הם גיבורי העם שלנו. בזכותם… אנחנו כאן היום. ואנחנו מתחייבים - לא לשכוח אותם.
ולצד הזיכרון, לא לוותר על התקווה. להמשיך את החיים שהם ציוו לנו.
יהי זכר חללי ״חרבות ברזל״, הנרצחים והנופלים, ברוך ונצור בליבנו לעד.