אשדוד זוכרת את יהודי אתיופיה שנספו בדרכם לישראל
05.05.21 / 10:38
אמש (ג'), בנוכחותם של משפחות הנספים, נערך באשדוד טקס הזיכרון ליהודי אתיופיה שנספו בדרכם לארץ ישראל. "סיפורה של הקהילה הוא חלק ממורשת הגבורה של העם היהודי לאורך כל שנות קיומו" - אמר ראש העיר בטקס
ביום שני הקרוב (10.05), יום ירושלים, יצויין כמידי שנה יום הזיכרון לזכר כארבעת אלפים יהודי ביתא ישראל שמתו במהלך מסע עלייתם ארצה, ובהמתנה לעלייה במחנות הפליטים בסודאן בזמן מבצע אחים.
לקראת היום החשוב, נערך אמש (ג') במרכז מונארט באשדוד טקס זיכרון בנוכחות משפחות הנספים, קייסים, רבני הקהילה ונבחרי ציבור.
ראש העיר, ד"ר יחיאל לסרי, נשא דברים ואמר:
"הערב, בנוכחות משפחות הנספים, הקייסים הנכבדים ורבני קהילת יוצאי אתיופיה התייחדנו לעצרת זיכרון לזכרם של למעלה מ-4,000 נשים, גברים וטף שנספו בדרכם לירוסלם – ארץ ישראל.
קהילה מפוארת שהתקבצה לה במטרה להגיע לארץ ישראל ולממש את הכיסופים בני אלפיים שנה ולהתחבר חזרה אל שאר חלקי העם היהודי. ציונות בשיא תפארתה, סיפורים מעוררי השתאות נוכח הרגשות העזים לירושלים שעברו מדור לדור והיו לכוח המניע להגיע למחוז חפצם ובדרכם אליה גם מסרו את נפשם.
מסע גבורה של קהילה מופלאה שחייב לספר את סיפורה שהוא חלק ממורשת הגבורה של העם היהודי לאורך כל שנות קיומו.
הקשיים הללו לא היו לשווא - ההגעה לארץ המובטחת לוותה בקשיים רבים אך קהילת יוצאי אתיופיה מהווה חלק מרכזי בחיי מדינת ישראל והעיר אשדוד: בחינוך, אקדמיה, תרבות, אמנות, ספורט ובצבא ההגנה לישראל. ממשיכים את המסורת המפוארת של אומץ לב והקרבה והופכים את עירנו לחלק פעיל בקידומה ושגשוגה.
נמשיך לזכור את הנספים ולהאדיר את המורשת המופלאה של קהילת יוצאי אתיופיה".
מסעם המטלטל של יהודי אתיופיה אל הארץ המובטחת והתלאות בדרך
בשלהי שנות השבעים החל גל עלייה מאתיופיה, כאשר יהודים מקהילת אתיופיה יצאו לדרך העלייה לישראל. אלפי יהודים יצאו ברגל מכפריהם באתיופיה, תוך שהם מתחזים לפליטים, מערבה אל מחנות פליטים בסודאן. משם הוסעו הפליטים לחרטום בירת סודאן, הוטסו למדינה אירופאית ומשם לישראל.
פליטים אחרים הובאו לחוף הסודאני של הים האדום ונאספו משם על ידי כלי שיט של חיל הים, או הוטסו על ידי מטוסי חיל האוויר ממנחתים שהוכשרו במדבר הסודאני.
בשנים 1984 ו-1985, התרחש מבצע משה כחלק מהסכם בין מדינת ישראל לבין סודאן, איפשרה סודאן מעבר יהודים דרכה לכיוון שדה תעופה ממנו הוטסו לבריסל ואז לישראל.
לאחר שעלו בדרך זו כ-8,000 נפש, הודלף לעיתונות על קיום המבצע וכתוצאה מכך ביטלו הסודאנים את הסכמתם לנחיתת מטוסים בתחומם. בנוסף למאות רבות ששהו בסודאן בהמתנה לתורם, אלפי יהודים שלא ידעו על הביטול היו כבר בדרכם מאתיופיה לכיוון סודאן.
מאחר שהיהודים לא הכירו את הדרך, הם רכשו את שירותיהם של מורי דרך שלפעמים נטשו אותם בדרך אחרי שנטלו את כספם, לפעמים תוך כדי שיתוף פעולה עם שודדים ששדדו את רכושם של הפליטים והרגו בהם.
בסיוע מורה הדרך הם נאלצו ללכת ברגל, במסלול הררי ובמסלול מדברי קשה ורבים מתו בדרך מתשישות, מרעב, וממחלות וכן היו שנרצחו על ידי שודדים או חיילים סודאניים. היהודים שמתו בדרך לא זכו לקבורה מחשש לחייהם של מי שניצל.
בסודאן, במחנות אליהם הגיעו, לא היה מספיק מזון, לא תמיד היו מים ראויים לשתייה, לא היה טיפול רפואי נאות והפליטים היו חשופים להתעללות החיילים והשומרים הסודאניים. רבים מתו במחנות ממחלות ומגיפות, מצמא ורעב ואף התאבדו - חלקם נשים שנאנסו ולא יכלו לשאת את הבושה. כמו כן, במחנות לא נערכה קבורה על פי המסורת היהודית. חלק מאלו שהצליחו להגיע לסודאן, גורשו חזרה לאתיופיה ונאלצו לעשות את כל המסע המפרך חזרה לביתם.