יש אמנים שצריכים להוכיח את עצמם מחדש בכל פעם שהם מוציאים שיר. ויש את ברי סחרוף.

ב-3 בספטמבר 2026, לאחר הופעה בתל אביב, סחרוף הפתיע את הקהל בהכרזה על אלבום חדש שייצא בחצות. "סולם האהבה" הגיע בלי מסע יחסי ציבור ממושך, בלי חודשים של ציפייה שנבנתה באמצעות סינגלים ובלי הניסיון המקובל להפוך כל יצירה חדשה לאירוע מתוזמן.

במקרה של סחרוף, עצם הוצאת האלבום הייתה האירוע.

זהו אלבום האולפן הראשון שלו מזה 15 שנה, מאז "אתה נמצא כאן" מ-2011. אמנם במהלך השנים הוא המשיך ליצור, לשתף פעולה ולהופיע, אבל אלבום אולפן חדש תחת שמו עורר עניין מיוחד.

ומה חושבים המבקרים? התשובה, לפחות על פי הביקורות שמצאנו, אוהדת מאוד.

המבקרים: ברי עדיין יודע לגעת בעצב הישראלי

בגלובס, אפי ליפשיץ תיאר את כוחו של סחרוף כיוצר שמצליח לחבר בין שפה הנושאת זיכרון תרבותי לבין רוק, אלקטרוניקה וצלילים מזרחיים.

זו אחת התכונות המעניינות ביותר בקריירה שלו: המוזיקה אינה נשמעת כאילו היא בוחרת בין מערב למזרח, בין חדש לישן או בין חילוני למסורתי. כל אלה מתקיימים בתוכה.

בישראל היום, עמי פרידמן ראה באלבום יצירה שמוציאה מסחרוף את המיטב. הביקורת הדגישה את ההתייחסות לשנים הקשות שעברו על ישראל, לצד שילוב של פיוטים, מקורות יהודיים ומחווה מוזיקלית לחברו המנוח דן תורן.

גם בוואלה התקבל האלבום בהתלהבות, תוך הדגשת אופיו האישי והצליל הייחודי של סחרוף.

המשותף לביקורות הללו הוא לא רק המחמאה למוזיקה, אלא ההערכה לכך שסחרוף אינו מנסה להתנהג כמו מוזיקאי צעיר שרודף אחרי הלהיט הבא.

האם זה היתרון שלו, או דווקא הבעיה?

כאן מתחילה השאלה המעניינת באמת.

כאשר אמן מגיע למעמד של ברי סחרוף, קשה להפריד בין היצירה החדשה לבין כל מה שאנחנו כבר מרגישים כלפיו.

הקהל אינו שומע רק עשרה שירים חדשים. הוא שומע גם עשרות שנים של מוזיקה ישראלית, זיכרונות מהופעות, שירים שליוו תקופות בחיים ודמות אמנותית שהפכה לחלק מהתרבות המקומית.

גלובס נגע בדיוק בנקודה הזאת: מעמדו של סחרוף כבר אינו תלוי בשאלה אם האלבום החדש הוא הטוב ביותר שיצר.

אבל האם מעמד כזה מקשה על ביקורת אמיתית?

זו שאלה שצריכה להישאל דווקא כאשר הביקורות אוהדות. לא מפני שהמחמאות אינן מוצדקות, אלא משום שהן מגלות לפעמים משהו נוסף: את היחס העמוק של הקהל והמבקרים לאמן עצמו.

אלבום שנוצר בתוך מציאות ישראלית אחרת

לפי הפרטים שפורסמו עם צאת האלבום, "סולם האהבה" כולל עשרה שירים. רובם הופקו בידי בנו הנדלר, והאלבום משלב טקסטים של יוצרים שונים, ובהם שיר שכתב דן תורן.

גם עטיפת האלבום נושאת משמעות זיכרון אישית ולאומית: לפי הפרסום בישראל היום, היא מנציחה את לוחם שלדג עידו רוזנטל ז"ל.

אלה אינם רק פרטים ביוגרפיים. הם מסבירים מדוע האלבום התקבל כיצירה הקשורה לתקופה שבה נוצר.

אצל סחרוף, המוזיקה אינה בהכרח מסבירה את המציאות במילים ישירות. לעיתים היא מבקשת להחזיק יחד תחושות סותרות: געגוע, כאב, תקווה, אמונה וחוסר ודאות.

אז האם היה שווה לחכות?

על פי שלוש הביקורות שבדקנו, בגלובס, בישראל היום ובוואלה, כן. הן מציגות תמונה אוהדת למדי, גם אם כל אחת מדגישה היבט אחר ביצירה.

עם זאת, לא מצאנו בסיס מספק להצגת ציון קהל בינלאומי או ישראלי מאומת לאלבום, ולכן לא נייחס לו דירוג מספרי.

השורה התחתונה של תרבות נט: "סולם האהבה" הוא לא רק אלבום חדש של ברי סחרוף. הוא גם מבחן מעניין ליחסים בין אמן ותיק, הקהל שאוהב אותו והמבקרים שכותבים עליו. מהמקורות שבדקנו עולה יצירה שזוכה להערכה רבה, אבל השאלה אם היא אחת מפסגות הקריירה שלו תישאר פתוחה לדיון.

מי שאוהב את המפגש בין רוק ישראלי, פיוטים ומוזיקה שחיה בין עולמות, ימצא כאן סיבה טובה להאזין.

מקורות: גלובס, ישראל היום, וואלה תרבות, N12, ספטמבר 2026.

הכתבה היא ניתוח עצמאי של מידע וביקורות שפורסמו. היא אינה מוצגת כביקורת האזנה אישית של הכותב.

להאזנה בעמוד הרשמי של ברי סחרוף