תושבי אשדוד מכירים את אברהם רוזנבאום (58) בתור אבי "דאב"- איש הים המתבודד והנצחי שתמיד היה נוטה לבלות בברים בעיר ולשבת בחוף המצודה. אלא שהשנים חלפו ומצבו הבריאותי של "דאב", בן לניצול שואה שסובל מגיל 5 מזעזוע מוח- התערער בכמה מובנים שונים, ראייתו לקויה והוא סובל מכאבים כרוניים כתוצאה מהזנחה, תאונות דרכים וטיפול לקוי. היום, הוא זועק לעזרה.
 

"דאב" מגיע לראיון בבית קפה בעיר כשהוא לבוש בגדים מלוכלכים- שורט'ס בצבע ירוק וחולצה לבנה מוכתמת, עם הדפס תמונה שלו מימי העבר בגבו. הוא מתגורר באשדוד מגיל 3. בגיל חמש עבר תאונת דרכים קשה בה חטף זעזוע מוח ושהה ב'קומה'. מאז נפגע שוב בגבו בתאונת דרכים בשנת 2002 ולפני כשנה נפגע שוב בתאונת פגע וברח ליד ביתו. עוברי אורח בוהים בו, יש כאלה שניגשים לשאול לשלומו. מה שבטוח- אי אפשר להתעלם ממנו.



מאיש ים מוכר לערירי קשה יום
"דאב" פותח את דבריו ומציין שאינו בנאדם שלילי אולם הוא סוחב מטען כבד מזה שנים ארוכות. הוא מוכר בתור "איש ים ופוגש מידי יום אנשים שמזהים אותו, חלקם יוצרים איתו שיחה, חלקם רק אומרים שלום. את רובם הוא לא מצליח בכלל לזהות בעקבות ליקוי הראייה שלו.

"כשהייתי צעיר יותר, מצאתי את עצמי יושב עם עצמי במשך שעות, או עם אנשים מוכרים יותר או פחות מול הים. יש לי פצע גדול שאני סוחב איתי במשך שנים, כזה שלא מגליד. הייתי מנסה לחשוב קצת, להתנתק. כמובן שאנשים היו רואים אותי ושואלים לשלומי ותמיד היית עונה ש"הכל בסדר" למרות שמאז שאני זוכר את עצמי- הכל לא בסדר".

הוא שם לעצמו כמטרת חיים את דיני הנפשות בעקבות הפציעות שלו. מכונית נכנסה בו כשהיה בן חמש- "הייתי מאושפז בבית חולים תל השומר- עד לפני כמה שנים הייתה לי תעודת אבחון לגבי זה. היום אין לי מושג איפה זה נמצא. יש כמה חבר'ה שכל הזמן רוצים לעזור, להיכנס לי לבית לסדר הכל. אני רוצה לעשות את התיקון שלי בגלגול הזה. אני לא עובד, חי מקיצבה של 4 אלף ש"ח בחודש. הייתי בעברי הטבח הראשון של "אידי", הייתי בוגר תדמור. עבדתי ב"דאב" בכפר נופש ומשם חבר אחד שטייל בעולם פגש אותי והדביק לי את הכינוי. היום הוא ייבואן- פרקתי איתו סחורות במשך תקופה".

דאב רווק, מעולם לא נישא ומוכר כ-נון קונפרמיסט. מכירים אותו ב"מסיכה" של סטלן וליצן שמח, שהכל סבבה אצלו וחי את החלום, כזה שהיה מתרוצץ במוקדי הבילוי בעיר וכמובן, איך לא- בחוף הים, אבל חייו הם בכלל סיוט מתמשך. שנים שהוא מסרב להתראיין או לקבל עזרה עד כה, שמרגיש כי הוא לא מסוגל להתמודד כבר עם המצב. היום, הוא זועק לעזרה.

עברו מאז התאונה הראשונה יותר 50 שנה. איך רק עכשיו אתה מבקש עזרה?

"אובחנתי על ידי פסיכיאטר במוסד כ"מולטי- טראומתי" (אדם שעבר הרבה טראומות). אמא שלי ניקתה את המדרגות החליקה במדרגות כשהייתי בן 13, מצאנו אותה ככה. הייתה מאושפזת בבית החולים במשך חודשים ונפטרה. אבא שלי היה ניצול שואה ומה שהוא לא עבר שם הוא עבר פה. לימים כרתו לו את כף הרגל וזרקו אותו ב"הרצפלד"- לא השגיחו עליו ונוצרה לו הרעלת דם כתוצאה מכך נפטר. היו שולחים אותי לפסיכולוגים במשך שנים וטאטאו את הבעיות איתי מתחת לשטיחים לא באמת טיפלו בי. איבדתי אמון בפסיכולוגים ובכל גורם ממסדי באשר הוא".

"הדרך לגיהינום סלולה באלף כוונות טובות"

למה ביקשת להיפגש איתי?
אני צריך עזרה. אני מאמין ב"שונא מתנות יחיה". לא נעים לי לבקש עזרה ויש רבים שפונים אליי לתת לי עזרה, אנשים פרטיים. אף אחד לא באמת יכול לטפל בי. אין לי ילדים שידאגו לי. אני מחפש ב"נרות" אנשים שיוכלו לעזור לי.

זה היה ביתי, אם אפשר לקרוא לזה בית

דאב מתגורר בדיור "עמיגור" ברחוב קיבוץ גלויות. הכניסה לבניין המגורים נראית מעט מוזנחת ולא מבשרת על הזוועה שרואים כשדלת ביתו נפתחת- ריח רע, מלא בעובש, ערימות של ארגזים וניירת זרוקה, קירות ורצפה מטונפים, כמעט שאין היכן לעמוד, בוודאי שלא ברור כיצד אדם יכול לחיות כך. יש לו מקרר שלא בשימוש, תנאים סניטריים מביישים וחי במדרגה הנמוכה שאפשר לראות, עד כדי שאי אפשר לנשום. ביומיים האחרונים יש בעיה גם מבחינת מערכת הביוב כך שאינו יכול להתקלח".



"דאב" פנה בעבר לעורכי דין כאלה ואחרים, ביקש עזרה לטענתו משירותי הרווחה ואחרים. "בסוף 2006 נפגעתי בתאונת פגע וברח וגם במקרה הזה לא זכיתי לטיפול הוגן", הוא אומר. מעבר לזה עד היום הוא סוחב חוב בעבור אמבולנס שפינה אותו לפני כשנה. יש לו שתי פגיעות בעמוד השדרה ופריצות דיסקים. אבי פנה לבדיקות אולם לא הסכים לבדיקות חודרניות ופולשניות כיוון שמצוי במצבי לחץ תמידיים וכאמור לאור הטיפול הלקוי בהוריו, הוא אינו סומך על מערכת הבריאות. מעבר לזה הוא סובל מאבנים בכליות. "התקשרו אליי מהמכון האורולוגי בתל השומר, אמרו לי להגיע לשם בזמן מסוים. הם לא מקשיבים לי בכלל ומתייחסים אליי כמו אל זבל. הוא לא מבינים שאני לא יכול להגיע בכוחות עצמי, גם לא עם תחבורה ציבורית".



נדמה שאתה מסרב לקבל עזרה מגופים כאלה ואחרים כיוון שאיבדת אמון ב"מערכות". מה הפתרון?

"אני רוצה לעבור תהליך שיקומי- אם המדינה יודעת להרוס עם כל הקומבינות שעשו על מצבי הרפואי, שתדע גם לתקן. אני לא סומך על המערכות. הדבר ביחידי שביקשתי זה לקבל קנאביס רפואי שיצליח להקל מעט על הכאבים שאני סובל מהם".

מעביר ביקורת

"מרגיש לי שכולם אוהבים לדבר. היה עליי פוסט בפייסבוק של הגולשים בעבר ופנו אליי כמה חבר'ה משם. גם גורם מהעירייה התקשר להציע עזרה אבל צעקתי עליו. אני לא מוכן לוותר, אני חי ללא צדק. ניסו בעבר להציג אותי כבנאדם אלים ולתפור כנגדי תיק פלילי. הגעתי למצב שאני מטפס על מנוף באמצע היום, רק שיניחו לי".

אין גוף שיכול לעזור לך? של לקויי ראייה? קופת חולים? משהו?

"פניתי למנהל קופת החולים בעבר, הוא צעק עליי ושאל מה אני עושה שם כל הזמן. התלוננתי עליו והביאו מנהלת אחרת. אומרים לי באופן גורף להסתלק. גם משרותי הרווחה סילקו אותי באמצעות שיטור קהילתי, כאילו אני איזה עבריין. גם ארגון מרש"ל לעיוורים לא מצליחים לפתור או לעזור לי עם הבעיות שלי. לא עוזרות סוציאליות ולא אנשי רווחה או רפואה. אני עובד על הכל במקביל, או לפחות מנסה. אני אמור לקבל דמי ליווי בגלל ליקוי הראייה שלי של 740 ש"ח ולא נותנים לי אותם. יש לי רעלנים על עצב הראייה. התריסריון מפיק חומצה פולית שמפרקת רעלים. בגלל התזונה שלי החומצה נמוכה והרעלים התייבשו על עצבי הראייה. אני חי בבלגאן טוטאלי. אני לא יודע לטפל בעצמי במצבי."

נדמה שדיברת ופנית כבר לכולם. משהו קרה?

"בעמיגור אמרו לי שרוצים להעביר אותי לאיזה סטודיו לתהליך שיקומי. אני מחכה שמשהו יקרה. בינתיים הכל עומד ככה ולא קורה כלום. לגבי תאונות הדרכים שלי תמיד אומרים שחל חוק ההתיישנות. אני אפילו לא נלחם על עצמי, מרגיש לי שכבר הכל אבוד. איבדתי יכולת ליהנות מהדברים הכי פשוטים. אני מקווה שלפחות מהמקרה שלי ילמדו להבא. אני מרגיש שאני תלוי במערכת והמערכת מפנה לי גב ללא הרף".

 

תגובת המינהל לשירותים חברתיים:

הנ"ל מוכר ומטופל במחלקה לשיקום מוגבלויות שבמנהל השירותים החברתיים, ומקבל סיוע חומרי וכספי של שירותי הרווחה בתחומים רבים כגון: רכישת ביגוד והנעלה, מימון טיפולי שיניים, מימון נסיעות לבתי חולים ורכישת ריהוט ומוצרי חשמל, סיוע במיצוי זכויותיו לקבלת קצבאות מביטוח לאומי (שר"מ ודמי ליווי) בנוסף לקצבת הנכות לה הוא זכאי.

מאחר והנ"ל אינו זכאי לדיור בהוסטל לפי כללי משרד השיכון, כלל הגורמים המטפלים בו מנסים מזה שנים לשכנעו לעבור ולו גם לתקופה מסויימת לדיור חילופי על מנת שחברת עמיגור תוכל לשפץ הדירה, כך שתהיה ברת מגורים. גם ראש המנהל גב' רונית צור קיימה אצלו ביקור בית יחד עם הגורמים המקצועיים במטרה לגייס אותו ליישום מהלך זה, אך לצערנו ללא הועיל.

במהלך השנתיים האחרונות, לווה הנ"ל ע"י ראש המנהל ומנהל אגף הרווחה שנפגשו עימו גם בסוף השבוע שעבר בניסיון נוסף להגיע למצב בו יסכים ליישם פתרונות שיסייעו לו לחיות באיכות חיים טובה יותר. לאור הקושי שלו ליישם מתווה בו הוא יעבור להתגורר בדירה אחרת, בזמן שיתקיים שיפוץ בדירה בה הוא מתגורר כיום, התקיימו עמו מספר רב של פגישות בהן הועלו פעם אחר פעם רעיונות לשיפור איכות חייו כולל הסדרת מקום בו יוכל להתקלח לאכול ולקבל שירותי מכבסה.

הנ"ל, מטעמים שונים, פסל כל רעיון. גם רעיונות שהוא בעצמו העלה, כולל בקשה לקבלת סיוע מעובדת סמך מסוימת שאושרה לו. לצערנו הרב – לכשהגענו לשלב יישום בקשתו הוא נסוג וסירב להמשיך בטיפול.

אנו מבינים את הקושי של הנ"ל להיפרד מהדירה בה התגורר כל חייו, ומקווים שיסייע לנו לעזור לו וישתף עימנו פעולה ובה בעת אנו מנסים כל הזמן ל"ייצר" ולהציע פתרונות יצירתיים שיאפשרו לו לקיים את חייו באיכות טובה וראויה, על אף  הסייגים  שהוא מעמיד בפני כל פתרון אפשרי.


תגובת עמיגור:

מר רוזנבאום אינו משתף פעולה עם חברת עמיגור, מסרב לתת לעובדי עמיגור להיכנס לביתו ואף מתנהג בצורה בוטה וגסה. חברת עמיגור ביקשה לשפץ את דירתו שיפוץ עמוק ומשמעותי מספר פעמים בשנים האחרונות ואף הקצתה לכך תקציב משמעותי בעשרות אלפי ₪, אך מר רוזנבאום סירב לכך ולא אפשר את כניסתו של הקבלן שנשלח למקום, גם בביקור האחרון בדירתו שנערך לפני כחודש ימים הנ"ל סרב לבקשת עמיגור לשפץ את דירתו. גם בניסיונות עמיגור לערב גורמי רווחה מר רוזנבאום לא שיתף פעולה.

באם מר רוזנבאום ישתף פעולה ויאפשר הכניסה לביתו, עמיגור תחל בשיפוץ עמוק ומיידי של הדירה.

לגבי טענתו למעבר לבית גיל זהב, במשרדי עמיגור לא התקבלה פניה ממר רוזנבאום בבקשה לעבור לבית גיל זהב. במידה ומר רוזנבאום מעוניין הוא מוזמן להגיש בקשה למשרד הבינוי למעבר לבית גיל זהב ועמיגור תסייע לו לקדם נושא זה.