זה התחיל כסיפור עצוב מאוד, המשיך כמה שנראה כהפי אנד והסתיים בטרגדיה נוראה –  צעירה בשנות ה30, אם ל6 ילדים מבעלים שונים, שהכרתי באופן אישי ברגעים הקשים של חייה, עזרתי לה להתרומם מהתהום ומאז 3.5 שנים לא שמעתי ממנה.

השבוע נודע לי שהיא קפצה מחלון ביתה.

יצאתי ללמוד מה היה איתה מאז שהיא הצהירה כי היא סוף סוף מאושרת ועד היום בו היא החליטה להתאבד.

ב  2/11/2009 פרסמנו באשדוד נט, כתבה על אתי דאוד שכבר יותר מארבעה חודשים היא וילדיה גרים באוהל בחוף הים באשדוד בזמן שבחוץ משתוללת סערת חורף. מצוקה כלכלית גדולה הובילו אותה למצב כאשר אנשים טובים עוברים ושבים מסייעים למשפחה.

ברגע שנחשפתי  לסיפור שהעלה כתבנו עופר אשטוקר, מיהרתי למקום במטרה אחת ויחידה, לנסות ולשנות את גורלה או לפחות  להציל אותה ואת בנותיה מחרפת החיים באוהל בזמן שהסופה בחוץ משתוללת.

באוגוסט 2009 הקימה אתי אוהל בחוף הים באשדוד, היא לא עשתה זאת כמחאה או כדי למשוך תשומת לב, להפך, היא פחדה שידעו שהיא שם בלית ברירה, היא חששה שידעו על כך גורמי הרווחה וכך סיפרה לעוברים ושבים  ש...היא שם עם ילדיה רק כדי "לנפוש" בחוף הים.

ארבעה חודשים עברו, החורף הגיע והתברר שאתי  וילדיה עדיין גרים באוהל בחוף הים של אשדוד. מהגשמים הכבדים הם הסתתרו באוהל, אותו הם עטפו בניילון, כדי שהמים לא יחדרו. עוברים ושבים שלמדו כבר שזהו מקום מגוריה הקבוע,  הביאו להם מעת לעת מזון.

המפגש הראשון שלי עם אתי:

זה היה יום חורפי במיוחד. עופר אשטוקר התקשר אלי וסיפר לי על האישה שנמצאת מזה זמן רב באוהל.
בו במקום עזבתי הכול, התנעתי את הרכב ונסעתי לחוף הים. עוד לפני שהבנתי מה הסיפור, היה ברור לי ששם היא לא תישאר!

כשהגעתי למקום יצאה אלי אישה מבוהלת, מוזנחת למראה ושאלה אותי בחשדנות לרצוני. חייכתי אליה ואמרתי שאני כאן כדי לעזור. הבטתי בבתה הקטנה שכבר נרדמה ואתי גוננה עליה בגופה מהקור. הילדה הייתה לבושה בבגדים קצרים, אולי כי לא היו לה בנמצא בגדי חורף...

הסתבר לי שמספר שעות בטרם הגענו למקום, הגיעו גורמי הרווחה אל האוהל ולקחו שתיים מבנותיה האחרות לבית אומנה באשקלון. את ביתה שהייתה אז בת - 3.5 היא סירבה למסור לידי שירותי הרווחה, ואלו החליטו להמתין עוד ימים מספר(בנה הבכור גר אז עם הגרוש).

לאחר שהצלחתי לדובב אותה היא פרצה בבכי ושפכה את ליבה:
"נחתך לי הלב. עכשיו הילדה הקטנה תהיה לבד, כבר לא יהיה לה עם מי להיות". נחמתה הייתה  שבנותיה האחרות לא הופרדו ושהן הועברו לאותו בית אומנה באשקלון.

מסתבר שלאתי יש דירה השייכת לעמיגור אך גם היו לה חובות גדולים לעירייה, למים (שנותקו), לחברת חשמל (אשר ניתקו לה את החשמל) לגן של הילדה (שלא יכלו יותר להחזיק אותה), למד"א ועוד. החיים סגרו עליה מכל כיוון והיא ברחה מהם לים.

"הכול יהיה בסדר כבר היום " אמרתי לה בבטחון והוספתי - "קפלי את האוהל, כנסי לרכב כי היום מתחיל יום חדש!"

במקביל פנינו לרווחה לשאול הכיצד היא הגיעה למצב זה ותגובתם הייתה:

"מדובר במשפחה המוכרת ומטופלת ברווחה במשך שנים רבות. כבר בקיץ נודע לרווחה כי המשפחה מתגוררת באוהל בחוף הים, על אף העובדה כי למשפחה יש דירת עמיגור ברובע ו', אך היא לא משלמת את התשלומים השוטפים. נערכו מספר ביקורים באוהל בה היא מתגוררת וניכר כי המשפחה התארגנה לסיפוק הצרכים הבסיסיים של הילדים.

ב-5/8/09, התקיימה ועדה אודות הבנות והומלץ על הוצאה חוץ ביתית עבור שתי הבנות הגדולות וסידור הבת הקטנה בצהרון רב תכליתי (עד 19:00). האם צברה חוב למעון בו שולבה הילדה. הובהר לה כי הילדה לא יכולה לשהות עוד בחוף הים ואם זה יימשך נאלץ לפעול באמצעים החוקיים. במקביל יצאה פנייה לבית המשפט שיכיר בילדי האם כקטינים נזקקים".
כך הייתה תגובת הרווחה לאשדוד נט בסוף 2009.

לאחר שהבנתי שמהרווחה לא תבוא הישועה, החלטתי לטפל אישית באתי כדי לתת לה נקודת זינוק חדשה  לחיים שפויים:

הסדרתי מידית את נושא החובות לדירה באופן שהיא וילדיה יוכלו לחזור ולגור בדירה.

בקשתי מידידה טובה שלי שתצא איתה לקניות ותדאג שיהיה לה כל טוב בבית.

כמו כן שתצא עמה לשופיינג ותרכוש לה ולילדיה קולקציית ביגוד ראויה.

את הילדה בת ה3.5 דאגתי להחזיר לגן, ואגב הגננת סיפרה לי שמדובר בילדה מחוננת והיא שמחה לשמוע שהיא חוזרת לגן ולצהרון.

משם נסעתי עם רעייתי לבקר את 2 בנותיה של אתי בבית האומנה באשקלון.

למרות שהמקום נראה מטופח מאוד, דמעות עלו בעיניי – הכיצד הילדות נקרעות מזרועות אימן אל מקום זר, באמצע החיים, באמצע הלימודים.

שוחחתי עם האחראים שנראו לי אנשים טובים מאוד והם הבטיחו לי שהן ישתלבו תוך זמן קצר.

דאגתי שאתי תיסע לבקר אותן ביום שישי עם מתנות. אתי ספרה לי על המפגש המרגש עם הבנות. היא פרצה בבכי מר ורק בקושי הצלחתי להסתיר ממנה את דמעותיי.

פניתי לידידה טובה שלי, לבנת אלבו,הבעלים של חנויות קסטרו באשדוד, בקשתי שתשמש כמנטורית של אתי ותעסיק אותה במקום כעובדת מהשורה וליבנת עשתה זאת בשמחה ומכל הלב ואף דאגה לעדכן אותי הכיצד היא משתלבת בעבודה. מסתבר שהיא הפכה לעובדת מצטיינת.

חודש לאחר מכן, אתי נשמעה הכי מאושרת בעולם:

"אני כל כך מאושרת עד כדי שאני מרגישה כאילו אני ישנה בגן של ורדים ומרוב שכיף לי אני רוצה לנשק את הקירות של הבית". כך היא אמרה לי בהתלהבות גדולה.
התקופה שהיא עבדה בקסטרו, ללא גיבנות של חובות ועם הבנות בבית, הייתה התקופה היפה ביותר בחייה.  

מה החלום שלך שאלתי אותה והיא ענתה:

"לראות את עצמי עוד שנה עם כל הילדים בבית כשאני דואגת להם ומעניקה להם את מה שהם צריכים". זאת הייתה בקשתה הצנועה, זה היה חלומה.

שמחתי שהיא נמצאת בחלום. סימנתי V בסיפוק ומאז לא שמעתי ממנה.

ביום ראשון בלילה ה 14/9/2014, אתי התאבדה:
כתבנו עופר אשטוקר מדווח באשדוד נט על מקרה טרגי -
" צוותים של מד"א וכוננים של איחוד הצלה לכיש הוזעקו הלילה לרובע ו' באשדוד, זאת בעקבות דיווח על נפילה מגובה רב. לצוותי הרפואה שהגיעו למקום לא נותר אלה לקבוע את מותה של האישה, אימא לילדים קטנים. צוותים של זק"א הגיעו למקום וטיפלו בזירה. במשטרה בודקים אם מדובר בנפילה או קפיצה מגובה".

למחרת בבוקר הסתבר לי שמדובר באתי. שמאז נולדו לה 2 ילדים נוספים ובסה"כ היו לה שישה ילדים. אחת מהן, בת ה16 ראתה את המראה המזעזע - אימא שוכבת על רצפת הבטון לאחר הנפילה.

ליבי נקרע ושאלת השאלות ניקרה בי שוב ושוב – אילו רק הייתה מתקשרת אלי..???.

יצאתי לברר מה קרה עם אתי מאז חורף 2009?

עברו 3.5 שנים - אתי הכירה בן זוג חדש והולידה לו 2 תינוקות נוספים. השכנים מספרים שכל הילדים מחונכים, מטופחים, מטופלים היטב ושהיא שמרה עליהם כמו במעטה צמר גפן.

חברה מספרת: "התקופה שהיא עבדה בחנות הבגדים קסטרו הייתה התקופה היפה בחייה, היא הייתה שמחה, היא חזרה לחיים".

 אולם עם הזמן היא חזרה אט אט למקום אותו היא הכי מכירה הכי טוב מאז נולדה – אל עולם המצוקה.

שכנות ספרו שהיא הייתה מאוד ממורמרת מהחיים, עברה תלאות קשים עם בן זוגה, אך חששה מאוד מכל אזכור השם של הרווחה.

אתי עברה משברים נפשיים עד כדי אשפוזים במרכז לבריאות נפש. היא אף ניסתה להתאבד קודם לכן וגם איימה שתעשה כן (למה אף אחד לא התריע ולא עשה משהו בנדון???).

חברה טובה אחרת מספרת: "הרגשנו ממנה שהיא פחדה כל הזמן, הייתה במצוקה, אמרה חצאי מילים והייתה צריכה כל הזמן עזרה אך תמיד קונן בה הפחד שייקחו ממנה את הילדים. היא הייתה  בנאדם אבוד".

טרגדיית השבעה של אתי:

רציתי ללכת אל ביתה של אתי ברובע ו' כדי לנחם בשבעה ולשאול לשלום הילדים. מסתבר שגם בשבעה אין לה נחת. האם מתאבלת על אתי בביתה שברובע ב', האחות התארגנה לשבעה בביתה שברובע ג' ובן זוגה של אתי עם הבנות נמצאים בביתה של אתי ברובע ו'.  

מה יהיה עם הילדות הקטנות?

האם הבנות הגדולות (האחת חיילת והשנייה תלמידת תיכון) יצליחו לשנות את גורלן ולצאת ממעגל המצוקה? מה יהיה עם הבנות הקטנות???
האם אתי דאוד ז"ל, ממרומי השמיים תוכל לעזור לילדיה הרבה יותר מאשר יכלה לעשות כן כבשר ודם?

אני רוצה להאמין שהסבל שהיא עברה עוד מינקותה  נועד כדי לזכות אותה להיות מלאך שומר לילדיה. מלאך שילווה אותם בכל אשר ילכו ויעניק להם גורל טוב יותר, הרבה יותר טוב....הרבה, הרבה יותר טוב....אמן!