קרב הירושה הכי מתוח הוא דווקא בוותיקן: למה "עד שייצא עשן לבן" מפצל את המבקרים?

25.10.26 / 10:32

להאזנה לתוכן:

רייף פיינס מנהל בחירות לאפיפיור, אבל המאבק האמיתי הוא על כוח, תדמית והיכולת להודות בספק. המשחק והעיצוב זכו לשבחים, הטוויסטים עוררו הסתייגויות. האם זה מותחן חכם או אופרת סבון בבגדי קודש?

לפעמים מספיק לסגור כמה אנשים בחדר ולהבטיח לאחד מהם את התפקיד החשוב ביותר בחייו. לא צריך מרדף מכוניות. מספיק פתק הצבעה, מסדרון שקט ואדם שמצהיר שאין לו שום שאיפות.

"עד שייצא עשן לבן", (Conclave), סרטו של אדוארד ברגר על פי הרומן של רוברט האריס, לוקח את המנגנון הזה אל אחת הכתובות הטעונות בעולם. הסרט מעניין גם את מי שלא התעניין מעולם בוותיקן, מפני שהמרחק בין גלימת קרדינל לחדר ישיבות עשוי להתברר כקטן מכפי שנוח לנו לחשוב.

על מה הסרט, בלי לגלות את הסודות?

לאחר מותו של האפיפיור, הקרדינל לורנס, בגילומו של רייף פיינס, מופקד על ניהול בחירת יורשו. בכירי הכנסייה מתכנסים בוותיקן בתהליך סגור וחשאי. במהלך ההצבעות והמפגשים ביניהם נחשפים סודות שמעמידים את המועמדים ואת לורנס בפני מבחן. לצדו של פיינס מופיעים סטנלי טוצ׳י, ג׳ון ליתגו ואיזבלה רוסליני.

זו נקודת המוצא שמציג המפיץ Focus Features. היא אינה דורשת מהצופה ידע דתי מוקדם, ואינה הבטחה לשיעור היסטוריה. לפנינו סיפור בדיוני שמשתמש במוסד אמיתי כדי לבחון חולשות אנושיות מוכרות.

המחמאה הגדולה מגיעה למשחק

נל מינו, באתר RogerEbert.com, שיבחה את המשחק, הדיאלוגים וההרכב החזותי. מבחינתה, מאחורי הטקסים מסתתרת דרמה אנושית על שאפתנות ומניפולציה, ועל המתח בין אמונה לספק. היא ראתה בסרט בידור מעורר מחשבה ולא רק הצצה מסקרנת לתהליך סגור.

זו מחמאה שמסבירה את כוח המשיכה האפשרי של הסרט. צופה אינו חייב להזדהות עם מוסד כדי להתעניין באנשים שמבקשים לנהל אותו. לעיתים דווקא המרחק מהעולם המוכר מאפשר לזהות בקלות רבה יותר את ההתנהגות המוכרת: אנשים שמציגים רצון פרטי כחובה ציבורית, או הופכים עיקרון למכשיר במאבק.

והיכן מתחילה ההתנגדות?

נואל ג׳יי צ׳ונג, בביקורת ב-Harvard Crimson, העריכה את הצילום ועיצוב הצליל, אך הסתייגה מהפתרון הדרמטי. היא מצאה שהסרט לא מספק סגירה רגשית מספקת, ושדמויות מסוימות מקבלות פחות מקום מכפי שמגיע להן. זו עמדה שונה משבחה של מינו לאופן שבו ההפתעה משתלבת בסיפור.

אין צורך לגלות את הסיום כדי להבין את המחלוקת. במותחן, הפתעה יכולה לגרום לצופה להסתכל מחדש על מה שראה. היא יכולה גם לגרום לו להרגיש שהסרט החליף את כללי המשחק ברגע האחרון. אותה תפנית עשויה להיות פתרון אלגנטי בעיני צופה אחד ומהלך מחושב מדי בעיני אחר.

זו גם שאלה של ציפייה. מי שמגיע לחיפוש אחר אמת מוסדית יבקש מורכבות, סתירות וזמן להרהור. מי שמגיע למותחן יבקש לחץ, חשד ותפניות. יצירה שמנסה להעניק את שניהם מסתכנת בכך שכל קהל ירגיש לפעמים שהקהל האחר קיבל את העיקר.

כוח אינו נעשה צנוע רק מפני שהוא מדבר בשקט

ההזמנה המעניינת כאן היא לבחון כיצד סמכות נראית. אנחנו נוטים לקשר כוח לרעש, להצהרות ולתנועה. אבל גם איפוק יכול להיות מופע. גם שתיקה יכולה להעביר איום. וגם מי שמדבר על שירות הכלל עשוי ליהנות מאוד מכך שכולם ממתינים למוצא פיו.

זו קריאה מערכתית של הנושאים העולים מן העלילה והביקורות, ולא טענה שהסרט מוכיח משהו על כל אדם מאמין או על כל מוסד דתי. ההבחנה חשובה. דרמה טובה פותחת שאלה על בני אדם; היא אינה מעניקה לצופה רישיון להחליף קבוצה שלמה בקריקטורה.

ומכאן גם ההצעה לצפייה: לשים לב לא רק לשאלה מי ינצח, אלא לשאלה מה נחשב בעינינו סימן למנהיג ראוי. ביטחון עצמי? ניסיון? נאמנות למסורת? יכולת להשתנות? ספק? התשובות שלנו עשויות להשפיע על המתח לא פחות מן המידע שהסרט מוסר.

גם למי שאינו עוקב אחר פוליטיקה יש כאן שאלה פשוטה: האם אנחנו מאמינים לאדם שנשמע בטוח מפני שהוא יודע, או מפני שקל לנו יותר להפקיד בידיו את חוסר הוודאות שלנו?

למי זה מתאים?

למי שאוהב מותחנים פוליטיים, משחק מאופק ועימותים שמתנהלים דרך מבטים ודיבור. למי שמוכן לעקוב אחר דמויות, בריתות ושינויי עמדה. פחות למי שמחפש אקשן מהיר או מצפה לסרט תיעודי שמסביר כיצד מתנהל הוותיקן בפועל.

השורה התחתונה של תרבות נט: "עד שייצא עשן לבן" מציע קרב על פסגת הסמכות במקום שבו כולם אמורים לדבר בשם דבר גדול מעצמם. מן הביקורות עולה שהמשחק והנוכחות החזותית הם נקודת כוח ברורה. המחלוקת מתחילה ברגע שבו מנגנון המתח נדרש גם לספק תשובה. וזה כבר מבחן אישי מאוד לצופה.

מקורות

הכתבה מבוססת על ניתוח מידע רשמי וביקורות שפורסמו. היא אינה מוצגת כביקורת צפייה אישית של הכותב. פרשנות מערכת תרבות נט מובחנת מן העמדות המיוחסות למבקרים.