כולם מדברים על הזוהר של "קברט". השאלה היא מה קורה כשהמסיבה נגמרת

25.10.26 / 10:33

להאזנה לתוכן:

רן דנקר, מועדון שנבנה סביב הקהל ושירים שקשה להוציא מהראש: "קברט" בקאמרי זוכה לשבחים על השאפתנות והביצוע. אבל בין המחמאות עולה ויכוח מעניין על הרגע שבו מופע מרהיב אמור להפוך גם למכה בבטן.

קברט, צילום: אוהד רומנו; עיצוב פוסטר: שיין הורוביץ

בידור טוב יודע להשכיח את העולם. "קברט" בנוי על השאלה מה המחיר של השכחה כזאת. אנשים שרים, שותים ומתאהבים, ובחוץ המציאות משנה צורה. הבעיה אינה שהם לא שמעו שמשהו קורה. הבעיה היא שאפשר להמשיך ליהנות גם אחרי ששומעים.

ההפקה של הקאמרי, בבימוי גלעד קמחי, מציבה מול הקהל פיתוי כפול: להתמסר למחזמר גדול, ובה בעת לחשוד בעצם ההתמסרות. מהביקורות שנבדקו עולה שהפיתוי הראשון עובד היטב. על עוצמתו של השני כבר אפשר להתווכח.

על מה המחזמר?

העלילה מתרחשת בברלין בראשית שנות השלושים. קליף, סופר אמריקאי שמגיע לעיר, פוגש את סאלי, זמרת במועדון הקיט קאט. הקשר ביניהם מתפתח בתוך חיי לילה סוערים, בזמן שעליית הנאצים משנה את כללי החיים מחוץ למועדון. המנחה מחבר בין המספרים המוזיקליים לבין העולם שמסביב.

זה סיפור אהבה, אבל גם סיפור על האופן שבו חברה מסבירה לעצמה שאפשר להמשיך כרגיל. הקורא אינו צריך להכיר את הסרט עם לייזה מינלי כדי להבין את נקודת המוצא. להפך: כדאי להגיע פתוחים לשפה של ההפקה הבימתית הזאת, במקום לחפש העתק של זיכרון קולנועי.

השבחים גדולים, והם אינם זהים

עמית סלונים בוואלה משבח את דנקר ואת ליהי טולדנו, את התזמורת ואת המעטפת החזותית. לצד ההתלהבות הוא מסתייג מחלקים בעלילות המשנה ומעומס מסוים לאורך הערב. אצלו ההצלחה הבידורית מתקיימת יחד עם קריאה פוליטית ברורה של הסיפור.

איה חיות ב־ynet מתארת הפקה נועזת ומרשימה, אך מזהה מרחק בין השואו לבין עומק רגשי שלם. היא גם מצביעה על מגבלת הבמה המוקפת קהל: קרבה יוצאת דופן אינה מבטיחה שמכל מושב רואים את פני השחקנים ברגעים החשובים.

מעניין שהמבקרים אינם מסכימים אפילו על מה כדאי לקצץ. חיות מוצאת בקשר שבין בעלת הפנסיון למוכר הפירות עוגן אנושי משמעותי, בעוד סלונים פחות משוכנע בנחיצותם של חלק מהמספרים שלהם. אותו חומר יכול להיתפס כהעמקה או כהאטה, בהתאם למקום שממנו צופים.

בפורטפוליו, לירוי שופן מדגיש את העיצוב, הליהוק וחוויית הנוכחות באולם, לצד הסתייגות מהדגשה יתרה של הסיום. ירמי עמיר במגפון מגיב בהתלהבות רחבה במיוחד. אלה עמדות שונות במידתן, ואין צורך להפוך אותן להסכמה מוחלטת כדי לזהות הפקה שמעוררת עניין ממשי.

למה ההבדל הזה חשוב לצופה?

כשקונים כרטיס למחזמר מפורסם, קל לחשוב שאנחנו יודעים מה נקבל. שירים מוכרים, תלבושות, כוכב בתפקיד הראשי. אבל הכרטיס קונה גם צורת התבוננות. מרחק מהבמה, זווית הישיבה וקשב לפרטים יכולים להשפיע על החוויה לא פחות משמו של השחקן.

הדיון סביב "קברט" מזכיר שהפקה יכולה להצליח מאוד ועדיין לעורר שאלה רצינית. האם העושר מכניס אותנו עמוק יותר לתוך הסיפור, או שלפעמים אנחנו עסוקים בהתפעלות מן המנגנון? אין דרך לפתור זאת באמצעות כמות ההדרנים או עוצמת מחיאות הכפיים.

זוהי גם הסיבה שכתבה על ביקורות אינה אמורה לחלק הוראת התלהבות. היא יכולה להציע נקודת צפייה: כשמשהו על הבמה יפה במיוחד, לשים לב גם למה שהוא מסתיר. השאלה הזאת שייכת לנושא של המחזמר עצמו, והיא עשויה להמשיך לעבוד גם אחרי הערב.

לפני שבוחרים מושב

עמוד ההפקה מפרט מקומות ישיבה על הבמה, כללי הגעה ולבוש לאזור הזה ומגבלות צפייה בכתוביות. מומלץ לבדוק אותם לפני ההזמנה. צופה שרוצה מבט כולל וצופה שמחפש קרבה כמעט פיזית אינם בהכרח צריכים את אותו כרטיס.

כדאי לבדוק גם מי מופיעה כסאלי במועד הנבחר. חני פירסטנברג וליהי טולדנו משתתפות לסירוגין, וביקורת שנכתבה על אחת אינה תיעוד של ביצוע האחרת. גם משך ההצגה ותנאי הכניסה צריכים להיבדק בעמוד הרשמי בזמן הרכישה, ולא לפי זיכרון מכתבה.

למי זה מתאים?

למי שמחפש ערב מוזיקלי עשיר עם שכבה מטרידה מתחתיו, ולצופים שאוהבים לראות תיאטרון משנה את החלל סביבם. מי שמעדיף סיפור קצר ואינטימי צריך להביא בחשבון את היקף ההפקה. זו בחירה של ציפיות, ולא מבחן בטעם טוב.

המסקנה מן המקורות אוהדת, אך אינה עיוורת: "קברט" מספק סיבה להתעניין בכרטיס. השאלה המסקרנת היא אם נצא ממנו בעיקר עם שיר בראש, או גם עם חשד חדש כלפי הרצון שלנו להשאיר את הצרות בחוץ.

הכתבה מבוססת על ניתוח מקורות וביקורות שפורסמו. היא אינה ביקורת של כתב שנכח בהצגה. פרטי מועדים, ליהוק ונגישות עשויים להשתנות ויש לבדוק אותם באתר התיאטרון.