ילד בהזמנה, כאב אמיתי: ״כבשה בקופסה״ מביאה לקולנוע הישראלי משפחה שלא מצליחה להסכים מהו אדם

26.10.26 / 09:25

להאזנה לתוכן:

הסרט החדש של הירוקאזו קורה־אדה עלה בישראל ב־22 באוקטובר. זוג שאיבד את בנו מכניס הביתה העתק רובוטי שלו, והמבקרים מתווכחים אם הרעיון המבריק מקבל גם לב. בלי ספוילרים, ובלי להבטיח שרובוט יפתור את האבל.

בעתיד אפשר יהיה להזמין הביתה כמעט הכול. השאלה המטרידה של ״כבשה בקופסה״ היא מה יקרה כשגם המילה ״כמעט״ תיעלם. לא עוד מכשיר שיקל על החיים, אלא ילד שאמור להשיב אותם למסלולם. זה נשמע כמו חלום טכנולוגי; בתוך משפחה אבלה, ההבדל בינו לבין סיוט עשוי להיות דק מאוד.

סרטו של הירוקאזו קורה־אדה עלה בבתי הקולנוע בישראל ב־22 באוקטובר, לפי אתר מובילנד. הבמאי של ״המשפחה שלי״ ו״סיפור משפחתי״ חוזר לעסוק בהורות, הפעם דרך ילד שנוצר במעבדה. זו אינה הזמנה למרדף עתידני. ההבטחה היא לדרמה שמבקשת לבדוק את הבית מבפנים.

על מה הסרט?

אוטונה וקנסוקה איבדו את בנם. שנתיים לאחר מותו הם מקבלים לביתם את קאקרו, דמוי אדם שנבנה בדמות הילד. האם, אדריכלית במקצועה, מגיבה בשמחה; האב שומר מרחק. הרגלים משפחתיים מתחילים להיווצר סביב מי שנראה מוכר כל כך, בזמן שהכאב שכל אחד נושא מקשה עליהם להגיע להסכמה על מה שקורה ביניהם. הרוקה איאסה, דאיגו ורימו קוואקי מובילים את הסרט.

כך מתואר הסיפור במקור הרשמי של Fuji Television. לא צריך לדעת כיצד הוא מסתיים כדי להבין את המלכודת: אפשר לייצר גוף דומה, ואולי גם התנהגות משכנעת. האם אפשר לייצר מחדש קשר? ואם לא, האם הקשר החדש חייב להיחשב פחות אמיתי? אלה שאלות שהרעיון מעלה, לא תשובות שהטכנולוגיה מעניקה.

רעיון מסעיר, ביקורות פחות תמימות

סיימון אברמס, בביקורת ב־RogerEbert.com, מוצא בסרט הופעות רגישות ורגעים משפחתיים מדויקים. לצד ההערכה הוא מסתייג מן הסיום ומן האופן שבו רעיונותיו מתגבשים. מבחינתו, הבעיה אינה מוחקת את העניין הרגשי שהסרט מצליח לעורר.

סופי מונקס קאופמן ב־Time Out מסויגת יותר. היא סבורה שהסרט אינו מממש את מלוא האפשרויות הרגשיות של נקודת המוצא שלו. מארק אש ב־Sight and Sound מעלה אף הוא הסתייגות מן הסנטימנטליות. יחד, הביקורות מתארות מחלוקת שאינה מסתכמת בשאלה אם הילד משכנע כמכונה: האם האנשים סביבו מצליחים להיות מורכבים מספיק?

לא צריך לאהוב מדע בדיוני כדי להתעניין

הפער בין המבקרים מעניין במיוחד אצל יוצר שמזוהה עם התבוננות דקה במשפחות. לפעמים רעיון גדול מעניק לרגש צורה חדשה; לפעמים הוא מסביר אותו עד שלא נשאר לו אוויר. הצופה מגיע כאן עם שאלה כמעט יומיומית: כמה מן האדם שאנחנו אוהבים נמצא בזיכרונות שלנו עליו, וכמה ממשיך להתקיים בנפרד מאיתנו?

מי שמחפש דרמה משפחתית שקטה עם שאלה לא נוחה עשוי למצוא כאן סיבה לצאת לקולנוע. מי שמצפה להסבר סדור על בינה מלאכותית, או למתח בקצב של מותחן, כדאי שיכוון אחרת. מן הביקורות עולה סרט ששווה לדון ברעיון שלו גם כאשר מתווכחים עם הביצוע. לפעמים גם זו סיבה טובה להשאיר את הטלפון בכיס לשעתיים.