המשרד שמוחק את החיים: האם "ניתוק" שווה את הסבלנות שהיא דורשת?

25.10.26 / 10:32

להאזנה לתוכן:

העונה השנייה של "ניתוק" מרחיבה את החידה של תאגיד לומון ואת השאלות על זהות, עבודה וחופש. המבקרים שיבחו את העומק והמשחק, אבל גם הצביעו על האטות. זו סדרה שמבקשת יותר משאלה אחת על כל תשובה.

להשאיר את העבודה במשרד נשמע כמו חלום הגיוני. אבל מה יקרה אם מישהו יבצע את ההפרדה הזאת ממש בתוך הזיכרון? מי יחיה את שעות העבודה, ומי ייהנה מן האפשרות לשכוח אותן?

"ניתוק" של Apple TV לוקחת משאלה יומיומית והופכת אותה לניסוי מטריד. העונה השנייה אינה נקודת כניסה מקרית לסדרה: זהו סיפור מצטבר, והדרך הטובה ביותר להגיע אליו היא להתחיל בעונה הראשונה. הכתבה שלפניכם נמנעת מחשיפת תפניות, גם כאשר המקורות הביקורתיים דנים בהן.

על מה הסדרה?

מארק סקאוט, בגילומו של אדם סקוט, מוביל צוות בחברת לומון. העובדים עברו הליך שמפריד בין זיכרונות העבודה לבין חייהם מחוץ לה. הגרסה שנמצאת במשרד אינה מכירה את החיים שבחוץ, והגרסה שבחוץ אינה זוכרת את העבודה. כשההפרדה מתחילה לעורר שאלות, מארק ועמיתיו נאלצים לבחון את טבע המערכת ואת מקומם בתוכה.

לפי תיאור Apple, בעונה השנייה נבחנות ההשלכות של הניסיון לערער את המחסום הזה. הסדרה נוצרה בידי דן אריקסון, ובן סטילר נמנה עם מפיקיה הבכירים ועם במאיה. בקאסט גם בריט לאוור, פטרישה ארקט וטראמל טילמן.

ההמשך קיבל שבחים, אבל לא פטור מביקורת

דייב ניימץ, בביקורת ב-TVLine, ראה בעונה השנייה העמקה רגשית ועלילתית של הראשונה. הוא שיבח את האופן שבו היא עונה על שאלות ומוסיפה חדשות. לצד זאת, ציין ששני פרקים עצמאיים מאטים מעט את ההתקדמות, גם אם מצא בהם יופי בפני עצמם.

ג׳ודי ברמן ב-TIME שיבחה את העיסוק באהבה, במוות ובזהות, וגם את המשחק ואת העיצוב. היא הסתייגה מן ההתאמה בין חלק משיטות לומון לבין מטרותיה. במילים אחרות, אפילו ביקורת נלהבת יכולה להרגיש שהמנגנון הפנימי דורש בדיקה.

לוסי מנגן בגרדיאן הציגה עמדה נלהבת במיוחד: בעיניה העונה השנייה חכמה, מרגשת ומהפנטת אף יותר מן הראשונה.

התמונה הזאת אינה הוכחה שכל מי שאהב את הרעיון יתאהב גם בקצב. סדרת מסתורין יכולה להצליח כמחשבה ולהתיש כחוויה. צופה עשוי להעריך את ההמצאה ואת ההשקעה, ובאותו זמן לבקש שכבר יקרה משהו שיחבר בין החלקים.

מתי חידה נעשית חוב לצופה?

זו שאלה שאנחנו מביאים לקריאה בביקורות. כל סימן מסתורי הוא מעין הבטחה. הצופה משקיע קשב, זוכר פרט ומניח שתהיה לו משמעות. כשההבטחות מצטברות, נוצרת ציפייה שהסדרה תדע בסופו של דבר לשלם עליהן.

אבל לא כל פרט חייב להיות מפתח לפתרון. לפעמים חלל, טקס או מחווה נועדו לייצר תחושה ולא לפתור משוואה. המתח בין שתי צורות הצפייה האלה מסביר מדוע אוהדים יכולים להתווכח גם כשהם אוהבים בדיוק את אותה סדרה.

מי שצופה כדי לפענח יבדוק סיבתיות. מי שצופה כדי לשהות בעולם יבדוק עקביות רגשית. רובנו רוצים את שניהם. הסבלנות שלנו תלויה לעיתים בשאלה אם אנחנו עדיין מרגישים שיש אדם בתוך החידה, ולא רק כותב שמחזיק מידע מחוץ להישג ידנו.

העבודה אינה רק מקום שממנו יוצאים בחמש

נקודת המוצא של "ניתוק" מזמינה גם מחשבה על שליטה בזמן. בחיים רגילים, העבודה יכולה להמשיך איתנו הביתה דרך הודעה, דאגה או ציפייה. בסיפור הזה, ההפרדה הקיצונית מעלה שאלה הפוכה: האם אפשר להעניק לעצמנו מנוחה באמצעות יצירת מישהו אחר שיישא בעומס?

זו כמובן שאלה פילוסופית שהרעיון הבדיוני מאפשר, ולא הצעה רפואית או טכנולוגית. היא מעניינת משום שהיא בוחנת איך אנחנו מגדירים הסכמה. אם החלטה מתקבלת בידי גרסה אחת של אדם, האם די בכך כדי להצדיק את חיי הגרסה האחרת?

לא חייבים להגיע עם תשובה. אפשר להתחיל מן התחושה המוכרת של האדם שחוזר הביתה ואומר שלא נשאר ממנו דבר אחרי יום העבודה. הסדרה מקצינה את הדימוי הזה עד שהוא נעשה עולם שלם. הביקורות החיוביות מעידות, בין היתר, על היכולת לחבר את הרעיון לאנשים.

למי מתאימה המשמרת?

למי שאוהב מדע בדיוני רעיוני, מתח איטי ועולם שיש בו כללים מוזרים. למי שמוכן לזכור פרטים ולחיות זמן מה עם אי ודאות. פחות למי שזקוק לסגירה בסוף כל פרק או מבקש קומדיה משרדית שאפשר לצפות בה ברקע.

השורה התחתונה של תרבות נט: העונה השנייה של "ניתוק" מצטיירת מן המקורות כהמשך שאפתני ובעל עומק רגשי, עם מחיר של קשב וסבלנות. ההמלצה אינה להתעלם מן ההאטות, אלא לבדוק אם השאלות שהיא פותחת מעניינות אתכם מספיק כדי להישאר במסדרון עוד קצת.

מקורות

הכתבה מבוססת על ניתוח מידע רשמי וביקורות שפורסמו. היא אינה מוצגת כביקורת צפייה אישית של הכותב. פרשנות מערכת תרבות נט מובחנת מן העמדות המיוחסות למבקרים.