ברודוויי הכניסה עברייני מין לסלון. עכשיו הקהל צריך להחליט אם מותר לו להקשיב


להאזנה לתוכן:

״דאונסטייט״ מציבה ארבעה עברייני מין שסיימו לרצות את עונשם מול קורבן שמגיע להתעמת עם אחד מהם. המבקרים כמעט מאוחדים בהתפעלות, הקהל יוצא להתווכח, וברוס נוריס מזכיר שתיאטרון טוב אינו בית משפט וגם לא מכבסה מוסרית.

אילוסטרציה - AI

יש נושאים שברודוויי אוהבת לעטוף בשיר גדול, תאורה סגולה וקידה שאפשר לצלם לטיקטוק. Downstate מגיעה בלי שום נייר עטיפה. ארבעה גברים שהורשעו בעבירות מין נגד קטינים, ריצו את עונשם וכעת חיים יחד בבית בפיקוח באילינוי. אל הבית נכנס אנדי, אדם בוגר שבא להתעמת עם פרד, האיש שפגע בו בילדותו. מהרגע הזה המחזה של ברוס נוריס נועל את הדלת ומשאיר את הקהל בחדר עם אנשים שהוא מעדיף להשאיר מחוץ לכל חדר.

ההפקה עלתה בברודוויי ב־15 בנובמבר, בבימויו של ג׳ו מנטלו, לאחר מסלול ארוך משיקגו דרך התיאטרון הלאומי בלונדון ו־Playwrights Horizons בניו יורק. זה חשוב: לא מדובר בפרובוקציה שנשלפה אתמול ממגירת יחסי הציבור. המחזה נכתב, הועלה, נבדק, הותקף וזכה בפרס חוג מבקרי הדרמה של ניו יורק. עכשיו הוא מגיע לבמה המסחרית הגדולה ביותר באמריקה ומבקש מהקהל לא דבר קטן כמו סליחה, אלא את הדבר המביך באמת: תשומת לב.

הכיסא הנוח ביותר בתיאטרון הפך לכיסא הנאשמים

המלכודת של Downstate פשוטה ואכזרית. אם הדמויות היו מוצגות כמפלצות שטוחות, הקהל היה יכול לגנות אותן, לסגור עניין וללכת לשתות יין. נוריס מעניק להן בדיחות, פחדים, גופים מזדקנים והרגלים קטנים. כלומר, הוא מעניק להן אנושיות. לא טוהר, לא זיכוי ולא הסבר שמוחק את הפגיעה. רק אנושיות, המצרך שהתרבות אוהבת לחלק בנדיבות עד שמגיע אדם שהיא מתעבת.

זה אינו הופך את אנדי למכשול בדרך לסיפורם. להפך. המפגש שלו עם פרד הוא הסכין שמונחת במרכז המחזה. השאלה אינה אם הכאב שלו אמיתי או אם העבירה חמורה. שניהם אינם עומדים לדיון. השאלה המטרידה היא מה חברה עושה לאחר שהעונש נגמר, כאשר הזיכרון אינו נגמר, וכאשר ההגבלות שממשיכות אחרי הכלא הן בעת ובעונה אחת מנגנון הגנה ומערכת שמקשה על אדם להתקיים מחוץ לפשע שביצע.

חמלה אינה זיכוי, למרות שהאינטרנט מתקשה להאמין

כאן בדיוק המחזה דורך על המוקש התרבותי של זמננו. רשתות חברתיות מצטיינות בשני כפתורים: לב ופח אשפה. Downstate מתעקשת שיש גם מגירה שלישית, מסורבלת ולא פופולרית, שבה אפשר להחזיק שתי מחשבות יחד. אפשר להאמין לקורבן ולהכיר בעומק הנזק. אפשר גם לשאול מהי אחריות לאחר ריצוי העונש, ומה ההבדל בין הגנה על הציבור לבין עונש שאין לו תאריך סיום.

המחזה אינו דורש מהקהל לאהוב את ארבעת הגברים. הוא גם אינו מעניק להם טיפול ספא מוסרי. לפי תיאור ההפקה הרשמי והביקורות, הם מתחמקים, משקרים, מצחיקים, מפחידים ולעיתים מעוררים רחמים. במילים אחרות, הם בני אדם במלוא המובן הלא נוח של המילה. זה מה שהופך את החוויה לקשה יותר מעוד דרמת פשע שמסדרת את העולם לשוטרים, קורבנות ונבלים לפני הפרסומת.

המבקרים כמעט מאוחדים, וזה דווקא מעניין

הביקורות הראשונות אינן מהססות. Time Out New York העניק למחזה חמישה כוכבים וטען שהוא משתמש בכלי התיאטרון כדי לפתוח מרחב לשיחה שכמעט אי אפשר לקיים. The Guardian תיאר קומדיה שחורה חדה ומורכבת, והדגיש כיצד ההומור אינו מנטרל את האימה אלא מאפשר לקהל לשהות לידה. TheWrap כתב שזה נושא בלתי סביר לברודוויי, ודווקא משום כך המקום שלו שם.

גם המשחק מקבל שבחים רחבים. המבקרים מציינים במיוחד את ק׳ טוד פרימן, פרנסיס גווינן וליזה קולון־זאיאס, לצד אנסמבל שמסרב להפוך את הדמויות לתיקי חקירה עם רגליים. חשוב לומר: אלה דברי המבקרים, לא טענה שלנו לצפייה. אבל כאשר ביקורות ממקומות שונים מתכנסות סביב אותה נקודה, מתברר שההישג אינו בכך שהמחזה פתר את השאלה. הוא הצליח לגרום לקהל להישאר כשהתשובה אינה מגיעה.

הקהל אוהב, ואז הולך להתווכח

גם תגובת הקהל המוקדמת חזקה. לפי New York Theatre Guide, שיעור האישור ב־Show-Score עמד על 91 אחוז בזמן פרסום הביקורת. התגובות שצוטטו שם אינן נשמעות כמו מחיאות כפיים אוטומטיות; הן מדגישות משחק מרשים, אי נוחות ושיחות שנמשכות אחרי היציאה מהאולם. זה מדגם מוקדם מפלטפורמה ייעודית, לא משאל מדעי ולא הוכחה ש״כולם אוהבים״. ובכל זאת, הוא מצביע על משהו נדיר: אנשים ממליצים על ערב שלא מבטיח להם להרגיש טוב.

יום לאחר הבכורה כבר דווח שההצגה האריכה את הריצה עד 14 בפברואר 2027, במקום לסיים ב־10 בינואר. בעולם ברודוויי, שבו מוסר נוטה להיבחן בקופות לפני שהוא מגיע לפילוסופים, זו אינדיקציה מעשית לכך שהקושי אינו מבריח את הקהל. ההפקה גם מגבילה את הכניסה לגיל 17 ומעלה, החלטה הגיונית למחזה שמדבר בגלוי על פגיעה מינית ואינו משתמש במילים מעודנות כדי לרכך אותה.

הקוריוז שהדליק את מלחמת התרבות

למחזה כבר יש היסטוריה מחוץ לבמה. בשנת 2022 הסנאטור טד קרוז תקף ביקורת חיובית שפורסמה ב־Washington Post וטען כי היא משבחת פדופיליה. הביקורת לא עשתה זאת, והמחזה ודאי אינו עושה זאת. אבל העיוות היה צפוי כמעט כמו צלצול הטלפון באמצע הצגה. עצם הניסיון לתאר עברייני מין כבני אדם נתפס אצל חלק מהציבור כתמיכה בהם, כאילו האמנות מחויבת להפעיל מגנומטר מוסרי לפני שהיא נותנת לדמות להיכנס.

הוויכוח הזה הוא למעשה הפרסומת המדויקת ביותר ל־Downstate. נוריס בודק אם החברה מסוגלת להבדיל בין הבנה להסכמה, בין חמלה למחילה ובין סיום מאסר לסיום אחריות. מי שמוחק את ההבדלים האלה מוכיח את הטענה של המחזה עוד לפני שקנה כרטיס.

למה זה חשוב גם למי שלא יטוס לניו יורק

רוב הקוראים כאן לא ישבו השבוע ב־Booth Theatre, וזה לא משנה. השאלה של Downstate חורגת מברודוויי: האם תרבות צריכה רק לאשר את השיפוט המוסרי שכבר הבאנו מהבית, או שהיא רשאית לסבך אותו. מחזה שאומר לנו בדיוק מי טוב ומי רע הוא לעיתים שירות לקוחות בתחפושת. מחזה שמכריח אותנו לראות את האנושיות של אדם בלי למחוק את מעשיו עושה עבודה מלוכלכת יותר, ולכן חשובה יותר.

אין כאן המלצה לרחמים עיוורים, ובוודאי לא הקטנה של פגיעה. יש כאן תזכורת שהצדק אינו נעשה ברור יותר כאשר מפסיקים לחשוב. Downstate אינה מבקשת למחול למפלצות. היא שואלת מה קורה כשהמפלצת חוזרת להיות אדם, והאדם עדיין אחראי לכל מה שעשה. זו שאלה מחרידה. בדיוק בגלל זה, כנראה, היא שייכת לתיאטרון.

 
 
x
pikud horef
פיקוד העורף התרעה במרחב אשדוד 271, אשדוד 271, אשדוד 271
פיקוד העורף מזכיר: יש לחכות 10 דקות במרחב המוגן לפני שיוצאים החוצה