יש משהו כמעט חצוף בלהקה בת חמישים שמכריזה שוב שהיא מצאה את האור. רובנו מתקשים למצוא את המטען של הטלפון. בונו, לעומת זאת, כבר בונה קרנבל.

U2 מוציאה היום את Carnaval De Luz, אלבום האולפן ה־16 שלה והראשון של חומר חדש זה תשע שנים. לפי האתר הרשמי של הלהקה, 12 השירים הוקלטו במקומות שונים והופקו בידי ג׳קנייף לי. בריאן אינו שותף לכתיבה ולסינתיסייזרים בשלושה שירים, מרטין גריקס שותף ב־Glorify, דניאל לנואה מנגן פדאל סטיל ב־Torn וריאן טדר הוסיף הפקה ל־Silencio. בקיצור, גם כשהם מבקשים להישמע כמו ארבעה חברים שחזרו לחדר החזרות, הם מזמינים לחדר חצי תעשייה.

כשהמותג חוזר להיות להקה

הסיפור האמיתי של האלבום אינו עוד ניסיון של בונו לשכנע את החושך להתפטר. הוא חזרתו של המתופף לארי מולן ג׳וניור לאחר פציעה וניתוח בצוואר. סם סודומסקי כתב ב־Pitchfork שהפציעה הטילה סימן שאלה על הדמוקרטיה של ארבעת החברים, שפועלת מאז 1976. לפי הקריאה שלו, המפגש המחודש הוריד את גובה ההימור: פחות מאמץ להוכיח ש־U2 עדיין הלהקה הגדולה בעולם, יותר ניסיון להיזכר מדוע הארבעה רצו להיות יחד מלכתחילה.

זו אבחנה נדיבה, אבל היא מתיישבת עם ההיסטוריה. בספטמבר 1976 תלה מולן הצעיר פתק בבית הספר בדבלין וחיפש מוזיקאים ללהקה. חמישים שנה אחר כך, החידוש הגדול אינו שהם עדיין מסוגלים למלא אצטדיון. הוא שהם עדיין מסוגלים להקשיב למתופף.

שני מיני־אלבומים מפתיעים שיצאו מוקדם יותר השנה, Days of Ash ו־Easter Lily, כבר סימנו שהמנוע חזר לעבוד. Carnaval De Luz אוסף את האנרגיה הזאת לאלבום קצר וצבעוני יחסית, עם גיטרות שמזכירות את Achtung Baby, רגעי פופ קלים יותר, והמון אור, אמונה וחברות. כלומר, בונו נשאר בונו. אף אחד לא נכנס לאלבום של U2 כדי לקבל ציניות במנות קטנות.

המבקרים שמחים, אבל לא איבדו את הסכין

דייב סימפסון ב־The Guardian שמע להקה מחודשת והגדיר את התוצאה כאחת העבודות הטובות שלה ביותר משלושים שנה. הוא מצא ב־La Reina קרובת משפחה רחוקה של Even Better Than the Real Thing, וב־The Greatest Show on Earth המנון עתידי. גם אד פאוור ב־The Irish Times כתב שהלהקה לא נשמעה משוחררת ונמרצת כך כבר עשרות שנים.

אבל פאוור לא נתן לחגיגת האור לסנוור אותו. מבחינתו, המילים של בונו עדיין יודעות להישמע חשובות לפני שהן מחליטות מה הן רוצות לומר, והנושאים מתפזרים לכל הכיוונים. הוא אפילו מעלה את החשד שהאלבום משמש גם מנוע נוצץ לסיבוב הופעות גדול. זו טענה מרושעת במידה הנכונה: לפעמים U2 נשמעת כאילו היא מצילה את העולם, ולפעמים כאילו היא בודקת אם נשארו כרטיסי VIP.

Pitchfork מצא את הנקודה החלשה באמצע האלבום. Superficiality מתואר כשיר שמסתבך במבנה שלו, והמחווה לרוסליה ב־The Mirror Maker ככוונה טובה שלא תמיד מצליחה להמריא. ובכל זאת, הביקורת מזהה משהו שחסר לאלבומים המאוחרים של U2: קלילות. לא קלילות של להקה צעירה שאין לה מה להפסיד, אלא של להקה ותיקה שסוף סוף הפסיקה לסחוב את הפסל של עצמה לכל מקום.

דולי פרטון סוגרת את האור

הקוריוז שהופך מיד ללב רגשי נמצא בשיר הסיום. Torn הוא דואט עם דולי פרטון, והאתר הרשמי של U2 מציג אותו כהקלטה הקולית האחרונה שלה. השיר, שנכתב עם ג׳וני מקדייד, עוסק במשפחה מפולגת, כשנגינת הפדאל סטיל של לנואה מושכת את האלבום מהאצטדיון אל מרפסת שקטה יותר.

זה סיום חכם מפני שהוא עוצר את המכונה רגע לפני שהיא מתחילה למכור לנו שוב את השמש. אחרי שירים שמכוונים לשורות האחרונות ביציע, מגיע קול שמזכיר כי אור אינו אפקט במה. לפעמים הוא פשוט אדם שמנסה לדבר עם אדם אחר לפני שהמשפחה הופכת למדינות יריבות.

ומה הקהל אומר? כרגע בעיקר שהוא עוד נכנס

האלבום יצא היום, ולכן אין עדיין בסיס רציני להכריז מה הקהל חושב. באתר Album of the Year הופיעו בבוקר הבדיקה 48 דירוגי משתמשים בלבד, מדגם קטן מדי עבור להקה עם קהל בינלאומי עצום. ביקורות ראשונות ותגובות מעריצים יכולות להראות כיוון, לא פסק דין. מי שמכריז כבר עכשיו על קונצנזוס, כנראה מכר גם את הכרטיסים לפני שהדלתות נפתחו.

מה שאפשר לומר בזהירות הוא שהמבקרים אינם שומעים כאן המצאה מחדש. הם שומעים להקה שמכירה את כל הבדיחות עליה, כולל האייפון, הדרשות והפצצת הרגש, ובוחרת להמשיך בכל זאת. Carnaval De Luz לא מחזיר את U2 לשנת 1991, וטוב שכך. הוא מחזיר אותה למקום פשוט יותר: ארבעה אנשים שמנסים לגרום לשיר לעבוד לפני שהם מסבירים לנו מה הוא אומר על האנושות.

בונו עדיין רוצה להדליק אש גדולה מול החושך. ההבדל הפעם הוא שאפשר לשמוע גם את הלהקה, לא רק את הנאום.